ואת הוורידים כבר חתכתן, ילדות?

הייתי רוצה להיות חבר של סופיה קופולה. היא רגישה, לא יהירה, מדויקת, מהעדה הנכונה, ואם היא הייתה מסתובבת בבניין מכסיקו הייתי עושה הכל בשביל להחליף איתה מילה או שתיים. אני משועבד לבני אצולה, ואם לא קראתם עיתונים בזמן האחרון אז מדובר בביתו של פרנסיס פורד קופולה ובאשתו החוקית באמת של ספייק ג'ונס ("להיות ג'ון מלקוביץ"), שעכשיו גם ביימה סרט ראשון, "חמש ילדות יפות" (The Virgin Suicides). כל אלה רלוונטים כי הם מעוררים ציפייה. אולי תבוא סופיה ותגיד - והיא לא, אני מבטיח לכם, יש לה כבוד – זה לא הוגן, אתם לא מקבלים אותי כמו שאני; אבל אם בגיל חמש היא הסתובבה בין הרגליים של אבא לא מדובר בעוד פרט ביוגרפי.

נעורים מעוצבים באוטובוס

סרט הביכורים של בית הספר הזה, שהוא כנראה הטוב ביותר לקולנוע ולחיים בכלל, הוא סרט מרושל שמסתובב סביב עצמו ומנסה למכור מהות בלי כיסוי, או מה שנקרא "אווירה". אך רישול לא יכול לבוא במקרה, רק כי לא היה משהו אחר ללבוש. מדובר בדרך חיים, באהבה גדולה לדלות החומר ולמקומט, בתשוקה למגושם ולמבולבל, בכעס על האסתטיקה והדיוק. היזכרו בילדה הכי מגושמת בבית הספר; מקסימה, לא? - לעומתה, סופיה היא נערה מגניבה שנרדמה באוטובוס: פסקול משובח יושב על צילומים נמתחים, סצנות מוקפדות נדבקות למרושלות, הסיפור בורח, המשמעות משתלטת.

הסרט, המבוסס על ספרו של ג'פרי יוג'ינידס מ-93', עוקב אחר חמש אחיות צעירות שהתאבדו אחת אחרי השניה. הסיפור מתואר מנקודת מבטם של ארבעה נערים שמנסים להבין מה באמת קרה לשכנות המופלאות שלהם, שמותן שינה-ביגר-שבר אותם. לכאורה, רעיון לא רע: סיפורי התבגרות עם גופות ("אני והחבר'ה"), קנאת אחיות ("ברוכים הבאים לבית הבובות") ואובססיביות לקצת זוהר ("המרוץ לצמרת של מקס פישר") יכולים לרתק. ופה יש הכל: נעורים מעוצבים, מציצנות, מין וגם מוות, אבל ההבטחה מתמסמסת ונעלמת כשם שבאה. כמו הנעורים עצמם? - נו, באמת.

אלגוריה, איזה שעמום

הרישול נדבק בעיקר לתסריט, שלמרות המאמץ, קשה היה להציל ממנו משהו, גם אם הקריין מאוד מתאמץ ו"אייר" באמת נחמדים. קופולה כמו צועקת בכל פריים שהתאבדות לא מעניינת אותה, ובכלל מדובר באלגוריה. ובשביל להבהיר שזה לא מעניין אותה, אולי אף משעמם, היא בחרה להתעלם. אפילו קתלין טרנר בתפקיד האם הקפדנית לא מצוינת כבדרך כלל. ולא שהיא אינה שחקנית גדולה, שארית של יופי, קול משובח וכדומה, אלא כי לא נתנו לה: זוהי אלגוריה, קתלין, אסור לך להיות עצובה, או להצטער, או חלילה להשמין ולייצר דמות אמיתית. וגם אתה, ג'יימס וודס האב, עזוב אותך מעצב. אשתך משפיטה את הילדות, לא נותנת להן לצאת מהבית ואתה בוחר לדבר אל העציצים. אין זמן, יש אלגוריה. ואתן ילדות, את הוורידים כבר חתכתן?

אז אולי היה כדאי להירגע קצת ולהבין שהאלגוריה לא בורחת לשום מקום. היא ממילא תמיד שם. לא שצריך הסבר, אם קיים בכלל, לילדה שחותכת את עצמה. ואפשר להתעלם מהסיפור, גם אם הוא בועט, ולהשאיר חללים לא פתורים. אבל פה זה מסריח ממקריות. וזה גם מעייף. ההחלטות של קופולה, למרות המיומנות הגדולה והמשחק הקפוא הראוי לציון שהשכילה להוציא מילדה בת שתים עשרה - שהיא היחידה בסרט שמרגשת - הן קישוטים שמסתירים ריק אחד גדול ומונעים מהנערים והנערות לחיות באמת. ולפיכך, גם למות.