בדיעבד, רטרואקטיבית

פעם קניתי שמלה בחנות יד שנייה. שמלה מקסימה, אם יורשה לי להעיד על עיסתי, שמלה שאני לובשת עד היום. ירדתי לקפה השכונתי כשאני לובשת אותה, מרוצה עד הגג. לפתע ניגשה אלי בחורה אחת, שלא אזכיר את שמה, לא כדי לשמור על כבודה, חלילה, אלא כי פשוט לא מגיע לה, ושאלה: "שמלה חדשה"? "קניתי אתמול", עלצתי. "כמה היא מכוערת", אמרה והעוותה את פניה, "איך את יכולה ללבוש את זה"?

מה אני רוצה להגיד? אחד, שאני שונאת את התפלצת, ושתיים, שיש מצבים בהם מישהו מעליב אותך ואתה נאלם דום, ורק בדיעבד, בשירותים, בא לך הקאמבק המושלם שהיה שותל אותו באדמה – מכירים? אני נקבה של שחור ולבן, של ברזל חם עכשיו ומהר, בדרך כלל לא עושה דברים בדיעבד ובטח שאין לי אורך-הרוח לכבוש דחף לענות תשובה ניצחת כשהיא בנמצא.

 והנה, בשיחה מזדמנת לפני שבוע, זה קרה. זה לא היה עלבון, אלא סתם משפט ששלח אותי לחשוב, ולא באופן החיובי של העניין: "אדם יכול להתאהב בכל אחד, זה רק עניין של החלטה".  משפט מעצבן, שלצערי הזכיר לי את עצמי בהקפדה על ניסוח מתחכם יותר: "אהבה היא הדבר הכי לא אישי בעולם".

איכס. לשמוע את זה מבחוץ היה כמו להסתכל במראה בהנגאובר – כולל הכיעור, כאב הראש והבחילה. הייתי חייבת לענות. אז ככה. כשאמרתי שאהבה היא הדבר הכי לא אישי בעולם, לא התכוונתי שהאדם שאני אוהבת לא משמעותי.

פשוט, אהבה עצמית היא דבר כל כך לא טבעי עבורנו, שאנחנו נאלצים לעשות את זה דרך אדם אחר – טנספורמטור – שישקף לנו בבואה של עצמנו ויאפשר לנו לאהוב את עצמנו דרכו. לרוב, אנחנו לא רואים את האדם שאנחנו אוהבים באופן ישיר ונקי, אלא דרך אינסוף השתקפויות הדדיות. יתרה מזאת, אם במקרה מתאפשרת לנו הצצה לתוך נשמתו של אדם אחר, זה משפיע עלינו כמו שמבט ישיר לתוך השמש משפיע על רשתית.

הצצה כזאת היא חוויה כל כך אינטימית, שכמעט אי אפשר לעמוד בה. אהבה היא דבר לא אישי רק אם מתייחסים אליה כאל פעולת השיקוף עצמה. שכחתי להגיד שלמצוא אדם אחד שבו אתה רואה השתקפות נקייה, לאו דווקא מחמיאה של עצמך, ולהיפך, זה דבר נדיר כמו גשם מטאורים בסלון, כשהאישיות הופכת לא רלוונטית כששניים מותכים זה בזה באופן אלכימי. זה לא אישי – כי אין יותר אני, וזה הכי אישי – כשאני מוצאת את עצמי מסתכלת לעצמי, דרך אדם אחר, ישר בעיניים. שכחתי להגיד שמהשתקפות טהורה באמת יכולה להיווצר שקיפות מוחלטת שמבטלת את שני הצדדים.

שכחתי להגיד שזה משנה מאוד מי הבן-אדם הזה, כי הוא היחיד שמוכן להסתכל ישירות אל תוך השמש, להתעוור בשבילך, להיעשות שקוף ולהיעלם. אז בתשובה לשאלה: אהבה היא לא עניין של החלטה. היא אמנם לא יכולה להתקיים בלעדיה, ולכן נתונה לחסדיה באופן כמעט מוחלט, אבל ההיפך לא עובד – שום החלטה לא יכולה ליצור אהבה. התבלבלת. "איך את יכולה ללבוש את זה"? היא שאלה ברשעות. "כי אני יכולה להרשות לעצמי", עניתי.

כבר שנים אני גאה באיך שהיא התמסמרה למקום, המכוערת, בעוד אני מעכסת לי משם בביצ'יות ניצחון, אבל מה, הפעם לקח לי כמה ימים טובים. אמנם הבן-אדם כבר לא זמין, אבל אני שואלת: לשם מה לה לבחורה טור שבועי, אם לא כדי להגיד את המילה האחרונה למישהו שלא יוצא לה לפגוש? אתכם הסליחה, אבל באין ציפור שיר, גם התחת זמיר, ובינינו, עדיף בדיעבד מלעולם לא.