התקשורת החדשה
למה נפלה עתי"ם, בלוגרים דורשים קרדיטים מעיתונאים. האם מגיע להם, על הזכות לקשר ומאמר מעניין על תופעת התגובות לכתבות באינטרנט
1. צוק העתי"ם
סוכנות הידיעות עתי"ם נסגרה השבוע לאחר 53 שנות פעילות ושבה לפעול אתמול (ה') למשך שלושה חודשים בתקווה שיימצא משקיע בפרק זמן זה. ההערכות שנכתבו השבוע, לפיהן עתי"ם, שסוחבת חובות בהיקף שני מיליון שקלים, הגיעה למצבה הנוכחי "בגלל האינטרנט" רחוקות מהמציאות.
טכנולוגיות חדשות נוטות להשפיע על אופן העברת הדיווח החדשותי אך לא מבטלות את הצורך במדווח, האיש שנמצא במקום ומעביר את המידע לקוראיו. המצאת הטלגרף אפשרה למידע לצלוח מרחקים עצומים תוך דקות ועידן הטלוויזיה הוא שהפך את העולם לכפר גלובלי (סי אן אן, למשל). חלק ניכר מהדיווחים החדשותיים (כלומר העובדות - news, להבדיל מדעות – views) המתפרסמים ברשת מקורם בכלי תקשורת גדולים ובסוכנויות ידיעות לאומיות ובין לאומיות.
עתי"ם סבלה אמנם מהיותה בת חורגת להורים שמאסו בה, אך לא השכילה להתאים עצמה למציאות המשתנה. עידן האינטרנט מאפשר לגופי תקשורת להחשף בפני קהל עצום תוך שניות בתנאי שיתאימו עצמם להפצת החדשות בכל ערוצי המידע הרלוונטיים. המציאות החדשה חייבה את עתי"ם לשנות את המיקוד מגוף שמספק חדשות בישראל לסוכנות שמדווחת על ישראל בעולם. ישראל היא כנראה המדינה המסוקרת ביותר בעולם וכלי תקשורת רבים מחזיקים כאן צוותים דרך קבע, אך סיפורים טובים יש כאן בשפע.
סוכנויות הידיעות הגדולות מתפתחות בהדרגה לחברות מידע בזמן אמת ומפתחות טכנולוגיות להזנת עדכוני חדשות בפורמט XML לטלפונים סלולריים מהדור השלישי, למערכות אינטרא-נט של מערכות עיתונים, תחנות רדיו וטלוויזיה, חברות מסחריות, ארגונים וממשלות. השאלה אם כדאי לפעול גם באינטרנט, שנשאלה ברצינות רק לפני שנתיים, אינה רלוונטית עוד. חברות תקשורת שלא פועלות באינטרנט גוזרות על עצמן כליה.
2. קרדיטים
לפני כמה שבועות זכיתי לשיחת טלפון מפתיעה מאיתן כספי, המגדיר עצמו "הוגה דיגיטלי וקופירייטר אנלוגי" באתר האישי שלו ב"רשימות". כספי טען כי כתבה של AFP (סוכנויות הידיעות הצרפתית) שפורסמה בידיעות אחרונות ובעקבות זאת גם ב-ynet ב-7.10 מתבססת על קטע בעברית שפרסם כותב אחר ב"רשימות", עמי בן בסט, ב-5.10, אך לא ניתן לו קרדיט על כך. הסברתי לו שעקב יום כיפור הגיליון בו הופיעה הכתבה ירד לדפוס כשבוע לפני פרסומה בידיעות אחרונות ולכן החשד שלו לא מבוסס לחלוטין. כספי כתב קטע המתעד את המקרה מהזווית שלו.
גם אם הייתה אמת בטענתו של כספי, והיינו נעזרים בקישור שמופיע בבלוג כדי להגיע לכתבה שפורסמה במקום אחר (למשל, סוכנות הידיעות רויטרס), לגיטימי לחלוטין לתרגם את הידיעה לעברית ולפרסם אותה מבלי לתת קרדיט לבלוגר.
בלוגרים וגולשים שכותבים הודעות בפורומים מרבים להשתמש במלים מהטרמינולוגיה העיתונאית: קרדיט, סקופ, בלעדי ועוד, אך חלקם אינם מבינים כיצד פועלת העיתונות (במקרה הנוכחי, כתב סוכנות הידיעות הצרפתית הוא מחבר הידיעה ולא ידיעות אחרונות או ynet). זאת ועוד ובהמשך לקטע הקודם, בלוגרים מעטים מייצרים חדשות – רובם מפרשנים אירועים עליהם קראו באתרי חדשות.
התביעה לקרדיט במקרה זה דומה לאדם שיסביר לעיתונאי איך מגיעים לזירת פשע ולאחר מכן יבקש קרדיט על הדיווח. עם זאת, אם העיתונאי משתמש במילותיו של הבלוגר, אם הוא נעזר בתובנותיו, אם הבלוגר מדווח באופן בלעדי על מקרה שאירע – ודאי שהוא זכאי לקרדיט.
3. הזכות לקשר
ארז ארליכמן התייחס כאן בשבוע שעבר לתקרית שהייתה לו עם הבלוגרית miss.terious, עליה המליץ במדור "היומנאים" . בעלת הבלוג נבהלה מאלפי הגולשים שביקרו בבלוגה, ותימצתה את תחושותיה במשפט: "אני מרגישה כאילו שפירסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר". לטענתה, ארז היה צריך לבקש את רשותה טרם הפרסום. באופן אירוני ומבלי משים, בלוגרים שתומכים בטענה זו שומטים את הקרקע מתחת לבלוגם.
בקשת רשות לפרסם היא למעשה בקשת רשות לקשר, להציב קישור, במקרה זה, מ-ynet לבלוג כלשהו. בלוגר שדורש זאת צריך, לכאורה, לבקש גם הוא את רשותם של כל בעלי האתרים אליהם הוא מפנה. ואם רק לאתרים גדולים "אסור" לקשר לבלוגים מבלי לקבל את רשות בעליהם, נשאלת השאלה מתי אתר הוא קטן מספיק כדי לקשר ללא רשות ומתי הוא גדול מדי?
4. על תופעת התגובות
כתבות רבות פורסמו בחודשים האחרונים על תופעת התגובות לכתבות באינטרנט (Talkbacks). רובן פורסמו בעיתוני דפוס ושיקפו יותר מכל את חששה של העיתונות מפני איבוד ההגמוניה שלה כשומרת הסף של המידע או כפי שמגדיר זאת פרופ' שיזף רפאלי, "החלשת עריצות הכותב".
מאמר מעניין על תגובות באינטרנט פורסם אתמול באתר של איגוד האינטרנט הישראלי ונכתב על ידי גורם שאינו בעל אינטרס בעניין. הכותב, ד"ר יעקב הכט, יועץ בנושאי הדרכה ופיתוח משאבי אנוש, מתקן כמה אי דיוקים שפורסמו בעיתונים ישראלים ביחס לתגובות. למשל, השימוש בתגובות אינו נפוץ מאוד רק בישראל אלא גם במדינות אחרות כמו פולין וויטנאם.
"הטוקבק מסייע כקטליזטור להתחדשות תרבותית בישראל - בניגוד לתפישות הרואות בטוקבק ייצוג של תרבות דלה ואנטגוניסטית, תרבות של 'קללות ודברי בלע', כותב הכט, "ניתן לתארה כזירה תרבותית עשירה והומה הנאבקת על הלגיטימציה שלה בזרם המרכזי של התרבות".
"אמנם, ניתן להבחין בהתלהמות וירטואלית (flaming) עד כדי...קללות וגידופים, אולם מהתבוננות בטוקבקים, ניכר כי זו איננה לשון הרוב". הכט סבור כי תרבות הטוקבקים מבשרת את ראשית דרכה של "קהילה פרשנית" בנוסח וירטואלי, המהווה פן נוסף בהתפתחותה של התרבות הישראלית. "ניכר כי נוכחים בטוקבקים ממדי מחאה שניתן להשוותם לתנועות מחאה אחרות בתרבות הפופולרית נוסח תרבות הראפ או הגרפיטי", הוא כותב.
הכט קובע, כי הטוקבק לא רק מרחיב את המערכת העיתונאית אלא גם משמש כמקור ידע חדיש בחברה, מקור להתדיינות, ולמרות הממדים החתרניים והאנטגוניסטיים בתוכה, מקור ליצירת יציבות ותרבות דמוקרטית.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
