מסקוטלנד באהבה

אסוציאציות אפשריות למלה "סקוטלנד": טירות עתיקות, אגמים ויערות, הארי פוטר, מבשלות וויסקי. גשם כל השנה. פסטיבל אדינבורו. איים. טריינספוטינג. מסעדות פועלים עם ריח של ים ודגים מלוחים, המוסיקה העגמומית הכי יפה בעולם. ולו רק כדי לאשר את הקטגוריה האחרונה, הנה שלוש המלצות, על שלושה דיסקים מובחרים מבציר סקוטלנד 2003.

בל אנד סבסטיאן Dear Catastrophe Waitress

הכי סקוטים שיש, אבל נקראים על שם ספר ילדים צרפתי משנות השבעים, שכתבה הסופרת מאדאם ססיל אוברי, סיפור על ילד וכלבו, שמחפשים את אמא בהרי הפירנאים. הספר המצליח הפך לסדרת טלוויזיה פולחנית לא פחות מ"הלב" ו"בל אנד סבסטיאן", גם במוזיקה וגם באפיל הכללי, מתכתבים עם התקופה, הצליל והרוח של שנות השבעים, ימי הילדות, הכאב והיופי וכמובן התמימות.

באופן בסיסי, "בל אנד סבסטיאן" היא הלהקה שהכי מפלרטטת על הגבול שבין קיטש לבין יופי נאיבי. טהור. אחרי האלבום הקודם והמיותר למדי שלהם, "מספרים סיפורים" מ-2002, הגעתי למסקנה מעט נחפזת שהלהקה הסקוטית האהובה עלי גמרה להגיד ולספר את כל מה שהיה לה, ועכשיו הגיע זמן הבולשיט. אז חשבתי.

הנה חלפו שנה וחמישה חודשים, והחבר'ה שפעילים כבר מ-1995 ושורדים למרות שינויים בהרכב, מוציאים אלבום חדש, גדול במובן הכי בסיסי של המלה – אלבום מפואר, רחב ידיים והיקף, שחותר בעקשנות לתואר "התקליט הכי טוב של בל אנד סבסטיאן". עד כדי כך. מלודיות כובשות מהאזנה ראשונה, עושר מוזיקלי (עשרות נגנים השתתפו בהקלטות), הפקה יוצאת מן הכלל של טרבור הורן האגדי ועטיפה בנוסח הוותיק והטוב. אם היו מנפים משם שניים-שלושה שירים לא נחוצים, היינו מקבלים דיסק מושלם ממש, אבל גם ככה מדובר באחד התענוגות הכי שווים שאפשר לרכוש בחנות דיסקים בימים אלה.

איזובל קמפבל, Amorino

באותו יום בדיוק, 7 באוקטובר 2003, יצא האלבום לעיל של בל אנד סבסטיאן ואלבום הסולו של חברת ההרכב, לשעבר, איזובל קמפבל. "אמורינו" היא עבודת הסולו הראשונה של קמפבל אחרי שני דיסקים עם ההרכב העצמאי שלה, "ג'נטל ווייבס".

הפתעות גדולות אין כאן, אבל מינון נכון בין מתיקות, כאב ויופי – יש גם יש. היא לא זמרת מהסוג שאוהבים לכנות "זמרת עם נוכחות". לקמפבל קול חלש, ענוג ושביר. לא דומה ולא מזכיר את זה של סקוטית אחרת, אליזבט פרייזר מ"קוקטו טווינס", אבל בדרכה שלה היא מצליחה לגעת בלב.

"אמורינו" משרטט תמונות אקוורל קטנות וחורפיות עם כמה יציאות כמו "הפיז'מות של החתולים" הקורץ למוזיקה של דרום ארה"ב, או "השמיים של אוקטובר" הג'זי מעט. מקורות ההשפעה וההשראה של קמפבל, שמנגנת גם בוויולה ואחראית לכל עיבודי המיתרים, נעים בין יוצרים אישיים כדונובן וניק דרייק של שנות השישים להרכבים כמו TALK TALK של סוף שנות השמונים. היופי הלא שגרתי של האלבום לא נקלט בהאזנה ראשונה ושניה. אבל בפעם השלישית שהאלבום יתנגן לכם ברקע, תתאהבו. שימו לב במיוחד לנעימה "פרפר אומלל", רצועה מספר 8, שוברת-לבבות קטנה.

פסטלס,  The Last Great Wilderness

למעלה מ-6 שנים חלפו מאז יצא לאור האלבום האחרון של ההרכב הזה מגלזגו, שהחל את דרכו בראשותו של הגיטריסט סטיבן פסטל, במועדונים קטנים בדרום סקוטלנד בשנת 1982, אבל הוציא אלבום ראשון רק ב-1987 (Up for a Bit with the Pastels) ופעיל בצורה מעט חשאית, די רחוק מעינו של הציבור.

הפסטלים הוציאו עד כה בסך הכל ארבעה אלבומים ב-16 שנים. הספק מועט, אבל איכותי והנה בא הדיסק החמישי שלהם - והוא בכלל פסקול סרט בשם Last Great Wilderness. פסקולים רבים אינם יכולים לחיות מחוץ לאולם בית הקולנוע. לא במקרה הזה. לא ראיתי את הסרט, אבל האלבום של הפסטלס בהחלט ראוי לחיים משל עצמו. הוא אינסטרומנטלי ברובו, משייט בין אלקטרוניקה פסיכדלית, מוטיבים של קלידים ופסנתר שמזכירים טיפטופי גשם על פארק ריק בצהרי היום, הזיות גיטרה, מהסוג שמתאים להאזנה בפאב רווי עשן, עם כוס וויסקי טוב – ולמרבה השמחה לקראת הסוף מגיח אורח לבקר, בדמותו של ג`ארוויס קוקר סולן פאלפ.