ביקורת: אילנה אליה שרה אום-כלתום

אמש (ג') ביצעה אילנה אליה, במסגרת פסטיבל העוד שמפיק בית הקונפדרציה בירושלים, כמה משיאי הקלאסיקה של אום-כלתום, וביניהם: "בעיד ענק" (הרחק ממך), "אנא פי אינתזארק" (לך מצפה), "אלאטלאל" (על חורבות אהבתנו), "לוגת אלזהור" (שפת הפרחים) ואת השלאגר הניצחי "אינתא עומרי" (אתה חיי).

 לפני הביקורת, שני מבואות זעירים: מבואון לאום-כלתום ומבואון לאילנה אליה.

אום-כלתום:

כשינסה דובר ערבית לתאר את העונג שבשמיעת שירתה של אום-כלתום, הוא ישתמש במונח, הכמעט-בלתי-אפשרי לתרגום: "טרב" – הקסם המכשף שבהאזנה למוסיקה. אום-כלתום הייתה המלכה המופלאה והחד-פעמית של השירה הערבית הקלאסית. היא הלכה לעולמה לפני קרוב ל-30 שנה, אך דומה כי הפופולריות שלה בעולם הערבי לא פחתה כהוא-זה.

אום-כלתום נולדה לפני 100 שנים בכפר קטן בדלתה של הנילוס, ומגיל צעיר החלה לשיר שירי דת, כשהיא לבושה תלבושת של נער. ב-1920 היא הופיעה לראשונה בקהיר ועד מהרה זיכה אותה קולה המיוחד לעניין הולך וגובר. סגנונה המוזיקלי השתנה והתפתח במהלך חצי יובל שנים של פעילות מוזיקלית ענפה, באין-ספור הופעות, עם רפרטואר עשיר של קרוב ל-400 שירים.

אורכן הרשמי של היצירות ששרה היה כחצי שעה, אך באינטרפרטציה שלה הן נמשכו כפליים ויותר כשהיא מנהלת דיאלוג עם קהלה, חוזרת על פסקאות מוזיקליות, נענית לקריאות ביניים ואנחות השומעים, מדגישה משפטים מסויימים שוב ושוב ומבליטה על-ידי כך איזו משמעות רגשית נסתרת, לאומית, דתית וגם אירוטית.

אילנה אליה

אליה היא בעיני מבקרים רבים הדיווה המקומית של מוזיקת העולם. במשך שנים רבות אליה, שמוצאה ממשפחה כורדית דתית, לא העזה, אולי לא הרשתה לעצמה, לעלות על במה ולשיר בפומבי. היא עשתה זאת לראשונה לפני כ-10 שנים, מהלך שהיה כרוך במהפך אישי נועז ומרשים. היא פרצה לתודעת הקהל כשהוציאה ב-1993 דיסק של שירה כורדית. יש לה קול עז עם מתח פנימי עצום, והבעה ייחודית מאוד ומרשימה. אין פלא שהיא הטביעה מייד רושם גדול על חובבי המוזיקה האתנית. 

אילנה אליה שרה אום-כלתום

האזנה לביצועי אום-כלתום של אילנה אליה מעוררת דילמה פילוסופית כמעט: האם ההנאה הגלויה של הקהל היא המדד הנכון לאיכות המופע? האם העובדה שהקהל (יהודי ואשכנזי ברובו) הצליח אמש ליהנות ממוזיקה שאינו ממש מכיר ואינו ממש מבין - היא עדות להצלחת הערב או דווקא לכישלונו?

חוששני שהתשובה אינה נוטת חסד לאילנה אליה. במדד מחיאות הכפיים היא הצליחה אמש היטב. במדד מוזיקלי צרוף – אני בספק גדול. מי שבקיא באמת במוזיקה ערבית, ומי שאוזנו מורגלת בשיפעת המקאמות עליה מושתת המוזיקה הזאת, יצא מן המופע אמש מאוכזב. אילנה אליה, למרות אישיותה המוזיקלית המובהקת וקולה המרשים, מפספסת לא רק את הניואנסים של השירה הערבית, אלא את הייחוד הפנטסטי של אום-כלתום באילתור הפרשני שלה.

כדי להבהיר את הדברים, דומני שאני נדרש לכמה מילות מבוא על המוזיקה הערבית. כל מוזיקה, באשר היא, בנויה על תבניות מוזיקליות (סולמות, מודוסים). המודוס הוא למעשה ארגון מלאכותי של צלילים ומגדיר את היחסים ביניהם, לפי סדר מִרווחי מסוים הקובע את אופיו של הסולם. שיטת ארגון הסולמות שונה בתרבויות השונות, אך ברובן הסולם הוא סימן ההיכר של היצירה והמפתח להבנתה.

הסולמות המערביים מורכבים ממספר שונה של צלילים, עד לכל היותר, 12. סולם המוזיקה הערבית, מאחר שהיא משתמשת גם ברבעי-טונים, הוא בן 24 טונים. יתר-על-כן, 24 הצלילים הללו, משמשים אבני בניין של עשרות רבות של תבניות מוזיקליות מורכבות, הלא הן המקאמות. המקאמה קובעת את התבנית המלודית הבסיסית ועליה הזמר או המנגן הערבי מאלתר. התוצאה היא קומבינציות מוזיקליות אין-סופיות כמעט. המוזיקה הערבית מתאפיינת איפוא ברזולוציית צלילים (היכולת להבחין בין טונים ושברי טונים) עדינה ומשוכללת הרבה יותר מזו המערבית, וגם מבניה מורכבים ועשירים יותר.

משמעות הדברים הללו, מבחינתו של מי שמבצע מוזיקה שכזו, היא חובתו להכיר היטב את כל המקאמות, להיות מסוגל לשמוע ולהבחין בדקויות הצליל של רבעי טונים, ולהיות מסוגל להפיק בעצמו את הדקויות הללו. אני מאמין שאילנה אליה מסוגלת להפיק את הדקויות הללו, אני בספק גדול אם היא מודעת לכולן, או מבחינה בהן, בודאי שלא תמיד מצליחה לשיר אותן. התוצאה: היא "מעגלת את פינות" המקאמה.

אבל, והנה חזרנו לדילמת ביקורת המופע, הקהל היה מרוצה. ולא בכדי. אילנה אלייה היא זמרת מרשימה, עם נוכחות בימתית עזה, ויכולת להשרות בשומעיה התלהבות והתרגשות של ממש. והקהל הזה, המערבי ברובו, שאוזנו אינה רגישה כלל להבחין בניואנסים של המוזיקה הערבית, נהנה. במובן מסוים אילנה אלייה עשתה עבורו מערביזציה של אום-כלתום. אבל "אם היא תבוא למצרים עם הביצוע הזה, יזרקו עליה עגבניות" שמעתי מישהו אומר בקהל.

כששאלתי אותו למה התכוון הוא השיב "היא מפספסת את אום-כלתום". ושלא תהיינה אי-הבנות, אין זה חסיד שוטה שדורש מן המבצעות היום חיקוי מדויק של הדיווה המצרית הגדולה. אבל, למשל, בכל שירה קלאסית ובמיוחד בזו הערבית, יש הפוגות במידת העוצמה והמתח הקולי. אילנה אלייה שרה רוב הזמן ב"שיא הקול", אפילו בסופי הפראזות (המשפטים). סוף משפט מוזיקלי, בכל מוזיקה-שהיא, הוא רפה-משהו, רך. אבל אילנה אלייה מותחת את הקול עד לסוף כל פראזה, ומפסידה את כל הרכות והניואנסים שיש אצל אום-כלתום.

יתר על כן, הטרב המפורסם בקרב מאזיניה של אום-כלתום נוצר בשל כישרון האילתור הפנטסטי שלה. היא הייתה לוקחת משפט שירי מסויים, ושרה אותו שוב ושוב, כל פעם עם הטעמה מעט שונה על אות אחרת, על צליל אחר. והקהל, שמכיר את השיר היטב, היה יוצא מגדרו מהתלהבות כי, בהיותו מושכל המוזיקה הזאת, הוא מבין היטב מה היא עושה ובאיזה אופן חכם ורגיש היא לשה את המוזיקה. אילנה אליה, לעומת זאת, אינה מאלתרת וחוזרת על אותם משפטים כשהם זהים לקודמיהם וכך, שוב, מאבדת את הניואנסים.

הצליחו או לא?