יו, איזה מאמי!

לא חולפת שנייה מאז נכנס לסוויטה, ויו גרנט כבר מועד. "הממ, יס, רייט", הוא מהמהם בקולו הבריטי העמוק, שולח רגל ארוכה קדימה ומגלה שהסתבך, איך לא, בחוטים של ציוד ההקלטה של הצוות היפני. העיתונאית היפנית, לה שייך ציוד נאס"א שלכד את גרנט, לא יודעת את נפשה מרוב אושר. "קוואי!" היא צורחת לעמיתתה בקול רווי עונג, "איזה חמודדדדד!".

אני שולחת מבט מבועת מסביבי ומגלה שאכן, חיוך מאוהב ואידיוטי שפוך על פניהן של כל העיתונאיות בחדר. חצי שעה קודם לכן, כשאמה תומפסון שפכה חצי מכוס מיץ התפוזים שלה על הטייפ (שלי! שלי!), אף אחת מהן לא הנידה עפעף. אבל פה מדובר במעידה מהסרטים, היישר מבית מדרשו של אמן הנפילות, הפלבולים והגמגומים בני השעתיים וחצי. למעשה, הנפילה הזאת מזכירה מאוד את נפילות מיליון הדולר אותן ראינו את גרנט מבצע בשוברי קופה כמו 'נוטינג היל' (מעד ושפך על ג'וליה רוברטס את הקפה) ו'ארבע חתונות ולוויה אחת' (השתטח על הכביש בדרך לאיזו חתונה, פלאץ').

תסמכו על גרנט, שהוא כבר יידע איך לסחוט את הפורמולה הקומית הזאת. הוא מתיישר, מבריש את חליפתו כאמן פנטומימה נזוף, וממלמל משהו כמו "אידיוט גמור שכמוך, שב כבר". אחרי זה הוא סוקר ברוב חן את הרשמקול של היפנית ומפטיר, "כל שנה הדברים האלו נעשים משוכללים יותר. בקרוב נוכל לטוס למאדים על אחד כזה".

אחרי שהוא מתיישב הוא שולח מבט כחול, מתנצל, אל הנוכחים בחדר. קצת קשה לקנות את המבוכה הזאת, ועוד מסופרסטאר אלגנטי ומצליח כמו גרנט. בינינו, מה לעזאזל אכפת לו שכמה יפניות, כמה גרמניות והיזראלי פוסטמה עם תספורת הפאולה עבדול שלה ראו אותו נופל? הרי אנחנו שייכות לדרג הנמוך ביותר של עלוקות המדיה המוצצות את דמו. אבל גרנט, משופשף מתמיד, נותן לכל אחת ואחת מאיתנו הרגשה שהוא באמת ובתמים מבויש על שנתפס כך בקלוציותו. עוד פלבול תמים אחד, ומחזותינו האימהיים תימלט אנחה קולקטיבית. 'רגע אהההה' קוראים לרגעים כאלו בשואו ביז האמריקני. אותו רגע בו כוכב הקומדיה הרומנטית מקסים אותנו ככה, שאין מנוס אלא להיאנח מרוב מתיקות.

סרט חדש

התכנסנו בלונדון כדי לקדם את סרטו החדש של גרנט, 'אהבה זה כל הסיפור', עוד קומדיה רומנטית בריטית מבית היוצר של האנשים שהביאו לנו את 'ארבע חתונות ולוויה אחת', 'נוטינג היל', והעיבוד ל 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. לידו ישוב איש אפור אחד, עם משקפי קרן וכתפיים צרות. האיש הזה הוא ריצ'רד קרטיס, והוא יושב פה היום על תקן מה שמכונה בברנז'ה 'האחות המכוערת'.

בכל מסיבת עיתונאים יש תמיד את הכוכב ואת ההוא שיחסי הציבור דוחפים ליד הכוכב, כדי שישאלו גם אותו משהו. למשל, ג'וליה רוברטס ומפיק הסרט העלום ג'ון מק'משהו. התרגול הוא קבוע. כל העיתונאים מחייכים בנימוס ל'אחות המכוערת', ובאופן בוטה למדי מכוונים את הטייפ לכוכב ומתפללים שכוניפת היחס"צ לא תפצה את פיה המיותר ותתחיל לברבר על חשבון זמן הסלב. הבעיה היא שבמקרה הזה האיש שיושב ליד גרנט הוא הכל חוץ ממיותר. תכירו: ריצ'רד קרטיס, תסריטאי ויוצר 'נוטינג היל' ו'ארבע חתונות', אבי הקומדיה הרומנטית החדשה והאיש שהפך את גרנט המפלבל לסמל מין. גרנט חייב כל מה שיש לו לקרטיס, והוא יודע את זה. בלעדיו הוא היה סתם עוד שחקן כושל עם מבטא אוקספורדי מרגיז.

קצת משונה, לראות את פיגמליון קרטיס ואת לייזה גרנט שלו. לרגע לא ברור אם השנינות היו-גרנטית המפורסמת היא אמיתית, או שמא קרטיס, כותב מחונן, כתב לגרנט את הטקסטים גם למסיבת העיתונאים הזאת. מה שברור הוא שהצמד הזה הוא מכונת קסם גברי משומנת היטב. "סבתא שלי תמיד מציקה לי על זה שלא התחתנתי", מעפעפת הפוסטמה ספקטור לגרנט, "האם גם לך מציקים בשאלות כמו מתי תעשה ילדים?. "אולי תספרי לסבתא שלך שאת יוצאת עם יו גרנט?" מציע קרטיס, והיפניות נשנקות מצחוק. "אממ, סבתא שלך בטח תשמח יותר אם תצאי עם ליאם ניסן", מצטנע גרנט, "שמעתי ש'רשימת שינדלר' הפכה אותו לסמל סקס אצל קשישות יהודיות נחמדות". ואז, בעיתוי מושלם, הוא משפיל את צמד הז'יטונים הכחולים שלו ונאנח. "האמת היא שכולם כבר התייאשו מלהציק לי לגבי ילדים", הוא אומר. "הם ויתרו עליי לגמרי, ואני לא מאשים אותם".

והנה, בלי תסריט, עוד 'רגע אהה' אחד מושלם. לרגע אפשר להתפתות ולהאמין שגרנט הוא באמת הבחור האבוד והמתוק הזה, שהגיע לגיל 43 ומעד אל ההצלחה. לרגע אפשר להתפתות ולהאמין בכל התסריט המופרך של 'נוטינג היל' רק בהפוך, ולקוות שתהיי את הבחורה האפרורית שגורמת לכוכב להתאהב בך.

אולי אני אנסה לשפוך עליו קפה, אני מהרהרת, אבל אז אני קולטת את הצבה היפנית הקמוטה שיושבת לידי, עיניה מתנוצצות במין ברק תאוותני של זוחלות, ידיה ממוללות את שולי מפת המשי. עוד רגע תקנה לעצמה שמלת ליז הארלי סקסית, ותדחוס את קפליה העבים אל בין סיכות הביטחון. עוד רגע תשכח שלפניה האיש שנתפס עם פרוצה שחורה בשם דיוויין באקט מצצני בשדרות הוליווד, ותציע לו את הזפק שלה לנשיקה. כמוני, גם היא סבורה שהיא הצבה שתושיע את יו מרווקותו. כמוני, גם היא קונה את השואו של הצמד קרטיס את גרנט, שני אמני הרומנטיקה הגדולים של העשור האחרון. אהבה זה כל הסיפור? לא בהכרח.

'אהבה זה כל הסיפור', סרטו החדש של ריצ'רד קרטיס בכיכובו של יו גרנט, הוא סרטו הראשון של קרטיס כבימאי, ופרויקט שאפתני גם לבימאים מנוסים. מדובר בלא פחות מתשעה סיפורי אהבה שונים בין זוגות מגוונים, המשתלבים כולם לסרט חמים והומני אחד.

"אנשים אומרים שאנחנו חיים בעידן של שנאה ורדיפת בצע", מקריין גרנט בתחילת הסרט, "אני לא רואה את זה ככה... למיטב ידיעתי, כשהמטוסים פגעו במגדלי התאומים, אף אחת משיחות הטלפון שהאנשים הלכודים עשו לא נשאו מסרים של שנאה או נקמה. כולם היו מסרים של אהבה".

אז אהבה היא כל הסיפור, ואהבה נמצאת בכל מקום, ואהבה זה הנשימה האחרונה שאתה נושם, בלה בלה בלה. אפשר ללעוג למסר התמים הזה של קרטיס עד מחר, אבל אין לי ספק שהוא מתכוון אליו. ב'אהבה זה כל הסיפור' הוא טווה אותו קסם שפרסם אותו בכל סרטיו הגדולים: אוסף אנשים ציניים ומודעים לעצמם, שם בפיהם טקסטים סופר שנונים, ואז שולח בהם חץ אחד שהופך אותם לפשטידות אהבה פתטיות.

קופידון קרטיס יודע איך להפיל את אוסף המצליחנים שלו: בגרנט, המגלם בסרט ראש ממשלה צעיר וקולי נוסח בלייר, הוא שולח חץ עגלגל וסקסי בדמות מחלקת התה הפרחקולה שלו. בליאם ניסן, אלמן טרי וציני עד קהות, הוא שולח חץ בדמות בנו החורג והאידיאליסט. אפילו הדמות הכי רקובה שלו, זמר פופ מזדקן ופתטי המנסה לבצע קאמבק, לא יוצאת שלמה ממארב החצים הפרוע שלו. תואם המיק ג'אגר הקשוח מתאהב בסוכן השמנמן והלוזר שלו, ואפילו נאלץ לוותר על ההומופוביה המפורסמת שלו ולדפוק איתו בוסה לחה בסוף.

זוהי אגדת כריסטמס אמיתית המתרחשת בלונדון שבועיים לפני החג, ושכמויות המתיקות שמבעבעות ממנה גרמו למבקר האכזרי של ה'ניו יורק טיימס' לפסוק שמדובר ב"פודינג כריסטמס לא אכיל". עם כל הכבוד למבקר של 'זמן ניו יורק', אני, חזירה רומנטית שכמותי, דווקא טרפתי. למרות כמה יציאות בנאליות וניסיון בלתי פוסק להתחבב, 'אהבה זה כל הסיפור' הוא בונבוניירה משובחת, עמוסה בפרלינים שנונים ובסוכריות תסריטאיות.

"אני דווקא אוהב בדיחות טובות", נאנח גרנט, "זה כל מה שאי פעם אהבתי, האמת. החלקים על האהבה ממש לא מעניינים אותי, למרות שאני יודע שזה מה שהקהל מחפש. בקומדיות הרומנטיות של הוליווד אתה מרגיש שאלו אנשים ציניים שעושים עליך מניפולציות, אבל ריצ'רד המסכן, ואני יכול להעיד, באמת מאמין שהחיים יפים והאנשים הם נחמדים והאהבה קיימת. אני ההפך הגמור ממנו, יותר טיפוס של חצי הכוס הריקה, אבל במהלך השנים גיליתי שאם אתה אומר לעצמך, כמוני, שהחיים הם עסק די עגום ואולי ירשו לי קצת כיף והתפרעויות בשליש האחרון, אז ככה זה יהיה. ומי שאומר לעצמו, כמו ריצ'רד, שהחיים הם שלושת רבעי כיף, יגלה שהנבואה מגשימה את עצמה. עובדה, היום הוא נשוי באושר, יש לו שלושה ילדים קטנים, והמסר הזה שלו, התמים, תפס את כל העולם".

כשריצ'רד קרטיס התחיל לכתוב לסרטים, אף אחד בבריטניה לא האמין באהבה. הסרטים האנגליים המצליחים של אז השתייכו לשתי אסכולות: 1. אסכולת הסרטים התקופתיים של ג'יימס אייבורי והנרי מרצ'נט, אותם נכנה 'סרטי אחו', על שום השוטים הארוכים של המדשאות הירוקות והעלמות עם השמשיות הפוסעות עליהן. 2. אסכולת הצווארון הכחול של קן לואץ' ומייק לי, סיפורי מעמד פועלים מחוספסים, עמוסים באמירות חברתיות נוקבות כנגד שלטונה של מרגרט תאצ'ר.

באותה תקופה היה קרטיס כותב קומי מבוקש ששיתף פעולה עם רואן אטקינסון, ואילו יו גרנט היה שחקן כושל כבן 30, שעשה כל מיני סרטים אמנותיים איומים באירופה. "יורו פודינג", הוא מכנה היום את ההפקות שבהן השתתף, ומרפרר לקו פרודוקציות אירופיות בהן הבימאי היה גרמני, התסריטאי צרפתי, השחקנים אנגלים והלוקיישן ספרדי.

קרטיס כתב תסריט אחד שהפך להצלחה פושרת, 'בחור גבוה', עם ג'ף גולדבלום, ומיד אחרי זה התחיל לעמול ביחד עם חברת ההפקות שלו, 'וורקינג טייטל', על מה שחלם לעשות תמיד: סרט קטן ואינטימי, "עם המון אהבה בפנים". יו גרנט, שזוף מסט נוסף בברצלונה, ניגש לאודישן לתפקיד הראשי. "על המדרגות לאודישן של 'ארבע חתונות ולוויה אחת' עמדתי כבר בצעד כבד", הוא מספר, "חשבתי לעצמי, הבדיחה ששמה יו גרנט מתחילה להימאס. כמה משפיל ללכת לאודישנים ולהיות תמיד זה שלא זוכה בתפקיד. ואז, לבעתתי המוחלטת, קיבלתי את התפקיד".

בפועל הוא אמור היה להיות שומר מסך לכוכבת האמיתית של הסרט, אנדי מקדואל, היפהפיה הדרומית מהוליווד. אבל משהו, איזו תרכובת של ציניות ופגיעות בפני הנער שלו, תפס את הקהל מההתחלה. "האירוניה היא שהשיער שלי הפך לאופנתי", התפעם בראיון. "אנשים ממש ביקשו מהספר שלהם תספורת כמו של יו גרנט. הכל התחיל מזה שכשהגעתי לסט של 'ארבע חתונות' היה לי שיער קצוץ וקולי, והצוות היה מודאג שזה ייראה כאילו קל לי מדי להשיג את אנדי מקדואל. אז הם החליטו לגרום לי להיראות רע. לכן שמו לי משקפיים, ואפילו הכריחו אותי לגשת לספר ולבקש את התספורת הגרועה ביותר למבנה הפנים שלי. אחרי זה, זה כבר נהיה סימן היכר, וכשהחלטתי לחזור לשיער הקצר, פתום גיליתי שאף אחד לא מצליח לקצץ לי את השיער כמו שצריך. איכשהו, עם שיער קצר, אני תמיד נראה כמו לסבית קשישה".

'ארבע חתונות ולוויה אחת' הפך לסרט הבריטי הרווחי ביותר אי פעם, הכניס יותר מ-250 מיליון דולר בשנה אחת וזכה במועמדויות לאוסקר. אבל יותר מהכל הוא פרץ דרך לקומדיה רומנטית מסוג אחר, הקומדיה הרומנטית העירונית. גיבוריו של קרטיס הם צעירים בני המעמד הבינוני העליון, שידעו איזה סוג של פולי ערביקה הם רוצים לאספרסו שלהם, ובאיזו שכונה מסוגננת לשכור בית (נוטינג היל). היו להם ויצים שנונים, והם היו חכמים ומודעים לעצמם כמעט כמו רווקה תל אביבית.

כל הפוזה הזאת הסתירה מאחוריה, כמובן, שבר גדול וכואב. כל החמוציות הציניות האלו הסתירו לב חם ופועם, שחפץ להיחקק על הזמנת החתונה הבאה. כולם חלמו לעמוד בגינה עם "שמלה שגורמת להן להיראות כמו עוגת מרנג גדולה", החולם הגדול מכולם היה יו גרנט, הלסבית הקשישה, שמצא את עצמו פוצח בסדרת גמגומים והתפתלויות שיהפכו להיסטוריה. "אני ממש מרגיש, אה, בקצרה", אמר לאנדי מקדואל בסצנת הפתיחה בסרט, "אם לנסח את זה בצורה מדויקת יותר, אה, אולי במילים של דיוויד קסידי, אה, אבל בתקופה שהוא היה עדיין במשפחת פרטרידג', אההם, אני חושב שאני אוהב אותך. ו, אה, תהיתי אם יש איזשהו סיכוי שאת תרצי. לא, לא, כמובן שלא, אני אידיוט גמור".

מפרשנת אמה תומפסון, אשר משחקת בסרט החדש את אחותו של גרנט (ראש הממשלה): "הסרטים של קרטיס הם סנטימנטליים באופן פסיכוטי ממש, ובהתחלה המתנגדים העיקריים לסנטימנטליות ולמתקתקות היו יו ואני. אני מניחה שזה בגלל הרקע שלנו, אנחנו באים ממעמד בינוני-גבוה, ציני ומודע לעצמו, ומביכים אותנו כל 'הרגעי אההה' האלו שהאמריקנים כל כך חולים עליהם. אבל היופי אצל קרטיס הוא שהוא מאוד אכזרי. הוא יודע לקטוע את הסצנה שנייה לפני שהיא הופכת למרשמלו, והוא מתעקש להוציא ממפלצות כמונו את המתיקות שבפנים. אני חושבת שהכי קשה לכתוב אהבה לבעלי מקצועות חופשיים, יאפים מסוגנו, אלו דברים שמצליחים רק בסיטקומים כמו 'חברים' או 'סקס והעיר הגדולה' ואצל ריצ'רד".

תנאים של חיבה 2: היה קונילמל עם כלבלב

ובינתיים, בסוויטה של מלון 'דורצ'סטר' בלונדון העניינים מתלהטים. שאלה נפיצה נזרקה לחלל האוויר, שאלה שצריך הרבה אומץ עיתונאי כדי לשאול אותה. לפני חמש דקות, חברים, הרימה הצבה היפנית את כפה המחוספסת, ושלחה מבט חודר בנוכחים. "מיסטר גרנט, אהם", אמרה בצחקוק חנף. "מה הכריסטמס הכי טוב שהיה לך?".

"הכריסטמס הכי טוב שהיה לי היה עם הילדים, בבית, בשנה שעברה". מתנפל קרטיס על השאלה, והחל לתאר פתיתי שלג כסופים בחלון מקושט, כשגרנט קטע אותו רגע קצר לפני סצנת ההקאה שלי ואמר בעגמומיות: "הכריסטמס הכי טוב שהיה לי היה בכלכותה, הודו. למעשה, זה בכלל לא היה כריסטמס, כי אם פסטיבל מים מאוד עליז, עם פילים שעירים ופסלים של איברי מין גדולים. בעצם, אני חושב שזאת הסיבה שכל כך נהניתי ממנו, אהם. כי זה בכלל לא היה כריסטמס".

וככה, ביציאה נונסנסית טיפוסית, הוא מבהיר לנו שוב איך הפך לגיבור ומושא חלומות של דור שלם. דפוקים רגשית כמו גרנט לא נמסים מכריסטמס. דפוקים כמו גרנט יכולים להקיא מסרטים של ג'וליה רוברטס. אז מה עושים דפוקים כמו גרנט בסרטים של ג'וליה רוברטס? משחקים אותנו: את הצעיר העירוני המתוחכם, הילדותי וחובב 'סיינפלד', שהאהבה לוכדת אותו ומתיכה אותו למרשמלו. וזאת הסיבה שאנחנו כל כך מאמינים לו. גרנט הוא נציגנו באולימפיאדת הנכים-רגשית.

ב'ארבע וחתונות' גילם את הפרפר הקלאסי, שמגלה עד כמה האהבה עושה אותו אידיוט. ב'נוטינג היל' גילם את הרווק הנצחי, שמגלה עד כמה האהבה, ובכן, עושה אותו אידיוט. ב'אהבה זה כל הסיפור' הוא מגלם את ראש הממשלה הפנוי והמבוקש, שמגלה, הפתעה הפתעה, עד כמה האהבה עושה אותו אידיוט. בסצנה אחת הוא אפילו רוקד לצלילי 'ג'אמפ' של הפוינטר סיסטרס ברחוב דאונינג 10 ומפליא בכשכוש ישבנו כלברדור.

"יו אומר שהוא לעולם לא ירקוד יותר בציבור בגללי", מתגאה קרטיס, "הוא מרגיש שהוצאתי אותו מהארון כרקדן האיום ונטול חוש הקצב שהוא היה תמיד. אבל אני נהניתי מלצלם את הסצנה הזאת כמו שמזמן לא נהניתי. לקחנו 47 טייקים שלו רוקד, וככה היו לנו כל הגרסאות של הפאדיחה: את יו רוקד כמו סקוטי מסורתי, את יו עושה את ריקוד הציפורים, את יו עושה ריקוד מצרי משונה, הולך על הצד כמו מומיה. הוא היה מאוד נוח באותו יום, וככה תפסנו אותו. טוב, לפחות הפעם הרשינו לו לשמור על המכנסיים שלו למעלה".

בקומדיות הרומנטיות הקלאסיות משנות הארבעים זה לא היה קורה. הז'אנר ההוא, שנקרא "סקרובול" ושייצג אותו נאמנה הבימאי בילי וויילדר, התבסס על נקודת המוצא הבאה: יש שני מינים, יש ביניהם מלחמה, וזאת מלחמת שנינויות אכזרית ועקובת עלבונות. צמדים כמו קלארק גייבל וקלודט קולבר, ברברה סטנוויק וגרי קופר, אפילו קתרין הפבורן וספנסר טרייסי, הבעירו את המסך מרוב מתח מיני לא ממומש. הם העליבו זה את זה, סנטו האחד בשני בחדות, ובסוף, רק בסוף, הרשו לעצמם לצנוח מותשים זה לזרועות האחר, לנשיקה לוהטת אחת, וזהו. באותה התקופה אישה היתה אישה, גבר היה גבר, וסקס אסור ומתוק היה באוויר כל הזמן.

בעידן הפתיחות המינית אין מקום למלחמות 'אני טרזן, את ג'יין' לוהטות כאלו. גרנט ושותפותיו לדיאלוג, אנדי מקדואל או ג'וליה רוברטס, נאלצו להראות מה קורה לאהבה אחרי שביליתם את כל הלילה ביחד. והתוצאה, תפקידי הגבר והאישה התהפכו. אצל קרטיס הנשים הן הציידות החזקות והמנוסות בג'ונגל, ואילו הזכר העלוב הפך ל'גבר החדש', שזה, תסכמנה איתי, רק שם יפה יותר ל'אפס'. ככה חזינו בגרנט מתפתל מול מקדואל, המונה בפניו את 43 הגברים שהיו לה לפניו, או מתחנן בפני רוברטס, המתייחסת אליו כאל גרופית שנתקעה לה בעקב הג'ימי צ'ו שלה בבוקר שאחרי. ב'אהבה' הוא, אגב, נאלץ לחזות באהובתו העממית מתנשקת עם נשיא ארה"ב, אותו מגלם בכישרון רב בילי בוב תורנטון.

"אחרי 'נוטינג היל', שבו מקסמתי לגמרי את הדמות של ריצ'רד קרטיס, זאת של השלומפר חסר הביטחון", אומר גרנט, "הפכתי מטרה לחצי הלעג של בחורים, שטענו שאני פשוט לא גבר מספיק. אני מבחינתי רק שיחקתי דמות, אבל אנשים לא ראו את זה ככה. הם אמרו, אה, 'יו ההוא, שמגמגם הרבה ולא משתנה אף פעם'. זה מצחיק, כי בתחילת דרכי הייתי משחק בכל מיני זוועתונים סוד ד', ותמיד ליהקו אותי לתפקיד הרשע. ואז היתה יושבת מולי עיתונאית יפנית וחוקרת אותי: 'יו אולווייס פליי בד מן, וואי נוט גוד?".

ובמציאות, אתה רחוק מלהיות הגבר החדש?

"ברור שאני לא נחמד כמו הדמות שלי בסרטים. אני לעולם לא אהיה כל כך סבלני ואכול רגשי נחיתות כמו הדמות בסרט, ובטח ובטח שלא רומנטי כמותו. אני רומנטי בצורה אקראית יותר, מדי פעם מתפלק לי איזה ורד או ארוחה צרפתית, ואז אני אומר לעצמי 'אוף, אתה אמבציל מושלם'. מצחיק אותי לחשוב שאני כל כך לא הטיפוס שרואה סרט סוחט דמעות ונאנח במתיקות על הספה, ובכל זאת, יצא שאני מייצג את ה-גבר הרומנטי לבחורות ברחבי העולם. אבל אני מבין את זה. כשציניקנים כמוני נופלים במלכודת האהבה, כשמישהו עצור ובריטי כמוני פתאום מביע רגש, זה סיפוק עצום לקהל. זה כמו לראות זאב משתובב על השטיח עם עכבר מפלסטיק, כאילו הוא חתולה פרסית מטופשת".

ובכל זאת, אתה עדיין מקרין אנושיות (מתחנפת היפנית, אלא מה). השוו אותך רבות לקרי גרנט, כוכב הקומדיות הרומנטיות של שנות ה-40.

"מוזר, המודל שלי תמיד היה מונטי פייטון, להיות כמו ג'ון קליז ב'המלון של פולטי', כמו ג'ין וויילדר בסרטים של מל ברוקס. אחרי 'ארבע חתונות' פתאום השוו אותי לקרי גרנט, בעיקר כנראה בגלל הדמיון בשם המשפחה, ואני התפתיתי, שהרי אני מלא בעצמי, והתחלתי להגיד, אה, כן, אני מעריץ גדול שלו. האמת היא שמעולם לא ראיתי סרט אחד של קרי גרנט בחיי. מאז החכמתי וצפיתי בכמה, והוא באמת מדהים, אבל אני עדיין לא רואה שום דמיון בינינו, למעט העובדה שמספרים לי שהוא נהג ללבוש לבנים של נשים, שזה דבר קטן ומענג שגם אני נהנה לעשות".

הנוסחה של קרטיס, בה האישה היא אלה והגבר הוא גמד בגינה, נוירוטי, שנופל המון, כבשה את לב עקרות הבית מארקנסו. אבל גרנט הרגיש שהמחיר כבד מדי. אפילו אתר האינטרנט המכובד, 'אינטרנט מובי דאטה בייס', שבדרך כלל מתלקק לסבלס ברוך, לא התאפק וכלל בפרק הביוגרפיה שלו כמה פרטים לעגניים במיוחד. למשל, שהוא לא הסכים לסצנת עירום בחתונות, כי המאפרת הציעה לו להדגיש חלקים "חסרים" בגופו. למשל, שג'יימס קאן כינה אותו "ויפי" על שם הפודלים הקטנים והנוירוטים שצריך להלביש אותם בסוודר כשקר.

"אני המצאתי את הסיפורים האלו", אומר גרנט בייאוש, "ובסוף הם באים והופכים את זה נגדי. בכלל, העיתונאים העצלנים תמיד מחפשים איזו מטאפורה קלה לשליפה בשבילי, ובסוף הם תמיד מכנים אותי 'מדובללי', בגלל הבלורית שנפלה לי פעם על העיניים. אולי יש בזה אמת. אני מסתכל על המון שחקנים, בכל מיני תפקידים, ובסוף תמיד אומר לעצמי כן, הוא משחק את עצמו. הדניאל דיי לואיסים והגארי אולדמנים הם היחידים שאני לא רואה אצלם את אותו התפקיד פעם אחרי פעם. אולי אני מגעיל, ואני פשוט לא מודע לזה. אני חייב להודות שאני צופה בעצמי מתראיין לפעמים וחושב לעצמי, מי זה המבחיל הזה? אבל תמיד חשבתי שככה כולם מגיבים לעצמם כשהם רואים את עצמם בטלוויזיה, כמו שאתה מקשיב למזכירה האלקטרונית שלך, והקול שלך נשמע כמו דולנד דאק מעובה".

כך או כך, ב'רווק פלוס ילד' וב'יומנה של ברדגי'ט ג'ונס', הקפיד ללהק את עצמו לתפקיד המניאק הנצלן. "אני שטחי כמו הדמויות הרעות שלי", הסביר, "אין בי שום דבר עמוק ורגשני כמו ב'חתונות' או ב'נוטינג היל'. גם אני אוהב להתעצל, לשבת מול שעשועוני טלוויזיה אחר הצהרים ולא לחשוב על העתיד בכלל, בטח שלא על משפחה או קריירה".

ופה מה?

"פה אני משחק את ריצ'רד קרטיס, למרות שבהרבה מובנים אני ההפך הגמור ממנו. אני מלא ברעל ובקנאה. אין בי טיפה של חמלה או נחמדות כמוהו".

"יו גרנט", מאשר המפיק אריק פלנר מ'וורקינג טייטל', "הוא נחשי, הוא מקסים, הוא סכנה למין הנשי. אם כי אני אישית חושב שככל שהוא מתבגר קורה לו דבר מוזר והוא מתרכך לתוך התפקידים של ריצ'רד יותר ויותר".

קרטיס: "בסרט הזה יו ממש פחד שאני אבקש ממנו לשחק את אוו הכלבלב החינני ומוכה האהבה מ'נוטינג היל'. הוא ממש נהנה מהתפקידים שלו ב'רווק' ו'ברידג'ט', שבהם ניתנה לו ההזדמנות להיות רע קצת, וממש התעקש לא לחזור אחורה ולהתחנחן. הוא אמר לי, 'אני יודע שאתה זומם להפוך אותי לגור חמוד עוד פעם'".

גרנט: "אמרתי לריצ'רד, אני לא יודע אם אני מסוגל לחזור להיות נחמד עוד פעם. אז הוא הבטיח לי לשים קצת יותר כוח בדמות".

ובאמת, ב'אהבה זה כל הסיפור' מגלם גרנט את דמות הפלדה של ראש הממשלה, שועל מצולק וקשוח, המכה את ראשו במכתבת המהגוני בייאוש בכל פעם שהוא מעז לפנות למחלקת התה שלו. "נמאס לראות", סיכם ה'ניו יורק טיימס' ביובש, "סצנות בהן גבר ביישן דולק במרדף של הרגע האחרון אחרי אישה חזקה, רק כדי להצהיר בפניה על אהבתו במקום ציבורי משונה".

ניסיון אחרות להכניס קצת פלפל בישבנם הבריטי המהוקצע של גרנט וקרטיס. העיתונאית הצ'כית בוחרת לאגף עם שאלה ערמומית על השחקן קולין פירת', המגלם ב'אהבה' דמות משנית. קולין פירת' כבר שיחק לצד גרנט ב'ברידג'ט ג'ונס', בתור הגבר הטוב, הצנון-הנוטריון מארק דארסי. מאז נהנים העיתונאים הבריטיים לטפח סוג של תחרות בין גרנט לפירת', שני האלילים הגדולים של הקומדיה הרומנטית האנגלית.

ובאמת, דומה שגרנט קצת מתוסכל מההצלחה של פירת', שחקן שקספירי מוערך, בקומדיות המסחריות של קרטיס. בעוד הוא נאלץ להקסים את הצופות בכרכורי הלברדור הלח שלו, כל מה שנדרש לפירת' היה להיכנס בדלת שגרנט עצמו פתח, לשאת מבט קודר ושחור אל האופק ולשחק אותה היתקליף דה-לה שמאטע. פירת' הוא הגיבור הרומנטי – הדור הבא. גבר אצילי, עם כבוד, ובלי שום בלורית פטרוזיליה מגוחכת.

"איך אתה חושב שקולין פירת' יצא בסרט?" שואלת הצ'כית את גרנט. "תמיד אני מקווה שקולין ייצא רע, או מכוער", עונה לה גרנט בזעף מדומה, "ולשמחתי, הוא תמיד יוצא ככה באמת".

גם גרנט וגם קרטיס מודעים למרכיב החיוני ביותר של קסמם – האנדרדוגיות. הם מקפידים לשמור על אותה דמות הלוזר הבריטי השפלולי במשך שנים, זאת למרות שכבר מזמן הפכו למולטי מיליונרים. לגרנט, למשל, לא אכפת 'להודות' שהוא מקנא בפירת' האלגנטי, כי הוא יודע שהעליבות הזאת רק תחבב אותו יותר על קהל מעריציו. אבל האמת היא שרק במקום אחר נשארו קרטיס וגרנט אנדרדוגים – במולדתם האהובה, שמעניקה להם יחס צונן.

'עולמו של קרטיס', כך מכנים בלעג המבקרים הבריטים את החזון האופטימי של תסריטאי הפלא. 'גור מוכה אהבה' הוא הכינוי שלהם ליו גרנט. "פה תמיד אנשים ינחרו בבוז עליי ועל ריצ'רד", מסביר גרנט, "כאילו שהעולם האמיתי הוא שיכונים מפויחים, נקניקיות משומנות, עוני וכנופיות רחוב כמו בסרטים של קן לואץ'. אבל העולם שלנו? איזה מין סוג של מדע בדיוני זה? מי שמע על עולם שבו אנשים מתאהבים, מחבבים את החברים שלהם או, אלוהים אדירים, מעיזים לספר בדיחה מדי פעם?"

קרטיס: "בשבילי 'צלילי המוזיקה' זה סרט ריאליסטי להפליא. הסרט הזה, שהאשימו אותו בעודף סכריניות, אומר בעצם שני דברים: שאנשים טובים שנאו את הנאצים, שזה נכון, ושאנשים רבים מתאהבים ואוהבים את הילדים שלהם, שזה נכון שבעתיים. אז נראה לי שב'צלילי המוזיקה' יש יותר אמת מאשר במה שמכונה 'דרמה ריאליסטית נוקבת'. אני לא מבין מדוע כשגבר לוקח מסור חשמלי ועורף את ראשם של ארבעת ילדיו, אשתו והכלב, אנשים קוראים לזה 'ריאליזם היפנוטי ומצמרר', וכשאני כותב משהו חמים וקטן על אהבה, זה נראה לכולם שמאלצי ומוגזם".

גרנט: "המציאות היא שהרבה יותר אנשים מתאהבים ומתחתנים מאשר חובטים אחד את השני בפטיש שניצלים. שמתי לב שכשאני מטייל בארצות כמו איטליה או צרפת, איפה שאהבה היא מקום ראשון באג'נדה, קל לי הרבה יותר להתאהב. באנגליה הדברים החשובים הם גולף או כדורגל, להשתכר עד אובדן צלם אנוש בפאב או לשתול פקעות של ורדים בגינה. ואהבה? זה מין עיסוק שנמצא אי שם בין להבריש את הכלב שלך לאכול קארי מול הטלוויזיה. ולכן הנשים באיטליה תמיד נראות לי יררת סקסיות, יותר קורנות. האווירה הרומנטית ברחוב עושה את זה. אני מקווה שזה מה שריצ'רד יעשה לאנגליה הלבנה והשמרנית עם הסרטים החמימים שלו, יחזיר אותנו למצב הרוח הנכון לאהבה".

בציטוט האישי היחיד שנתן השנה גרנט על אהבה, אמר: "אני מוכן להתחתן, לעשות ילדים, לכל הסיפור. בואי נגיד ככה, אם היום במסיבה אני פוגש איזה בחורה מדהימה, אני לא ישר מחשב כמה שבועות נהיה ביחד, אם בכלל, אלא בפירוש פתוח לכל הרעיון הזה של ההתיישבות אתה, אפילו גוד אולד פאשנד התרבות, כמו בערוץ הטבע. אני מסתכל מסביב ורואה את כל החברים שלי עם ילדים, ואני חושב 'יופי, הם צעירים, נשואים, שמחים, ואני?' זה לא שאני לא מאושר, זה שאני מרגיש שיש לי יותר מדיי קריירה ומעט מדיי חיי משפחה. תמיד אחרי כמה בקבוקי יין אבא שלי אומר לי, 'אתה יודע, ילדים הם בעצם הדבר הכי טוב בחיים'. היום, לראשונה בחיי, אני לא מתווכח אתו. הנחמה היחידה שיש לי היא ההרס של חיי הנישואים של החברים שלי. תשעה מתוך עשרה נישואים שאני מכיר הם בלגן אחד אומלל".