זה כל הקסם
אלוהים מצוי, כנראה, בפרטים: האוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מארקס, "לחיות כדי לספר", היא מלאכת מחשבת של סופר ערמומי, שלוקח את הקורא לג'ונגל של תרנגולות ורוחות רפאים, אהבה וטירוף. אריאנה מלמד מזמן לא ראתה כל-כך הרבה קסם
לחיות כדי לספר – או לספר כדי לחיות? ב-552 העמודים של החלק הראשון לאוטוביוגרפיה המרהיבה של גבריאל גארסיה מארקס, מדי פעם נעצר המחבר משטף הסיפור שלו ומבהיר לנו שלא יכול היה אחרת. כי "החיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שבו אתה זוכר אותם כדי לספרם". והזכרון אף הוא אינו בהכרח רישום של מה שהיה, אלא - לעתים קרובות – מה שסיפרו לך בילדותך ואימצת כשלך, מה שהיה חלק מן המיתוס המשפחתי ולא נתת דעתך לאמיתותו או לאמינות הסיפור שלו, ומה שבבגרותך עיבדת לכלל עלילה משכנעת שתאפשר לך לשאול "מי אני?" וגם לצאת עם תשובה מתקבלת על הדעת.
פתגם קולומביאני נושן אומר, "תנועה מדגימים בהליכה". אם מרכז חייו של היוצר הוא באמת היכולת שלו לספר, אז מרכז הכובד של האוטוביוגרפיה הוא עדות על התפתחותה של היכולת הזאת. כיוון שמארקס הוא סופר חכם מאד וערמומי כשד, הוא גם יודע שהסבלנות של קוראיו לניתוח תהליך היווצרותו של סופר תהייה מאוד מאוד מוגבלת, ולפיכך הוא מעדיף ליטול אותם עימו למסע של הרפתקאות והפתעות, ללונה פארק של צבעים ומראות, לג'ונגל, למשכנן של אינספור דודות ורוחות רפאים, תרנגולות ומטעי בננות, אלימות ואהבה, אינדיאנים וגרינגוס, כמרים טרופי דעת וצאצאים בלתי חוקיים כחול אשר על שפת הים (הקריבי).
עולם בלי עתיד
ברוכים הבאים למקונדו. לא משל היתה, כי אם תצרף של עיירות קטנות ומנומנמות שחטפו יותר מדי מכות מן הטבע ומן ההיסטוריה, ובכל זאת אנשים המשיכו להתקיים בהן בדוחק מכוח הייאוש והתקווה. מקונדו המיתית של "מאה שנים של בדידות" אינה אלא ארקטקה, שכמו בת דמותה הספרותית מעולם לא התאוששה מנטישתה המחפירה של חברת הבננות האמריקנית, ויושביה נידונים לדלות ולניתוק מן העולם החיצון, ורק יכולת הסיפור המופלאה שלהם מכפרת על העדרו של עתיד בהשתקעות אובססיבית בעבר. והנה, תכירו את הקולונל המיתי אורלינו בואנדיה, שהוא הסבא של מארקס ומרכז-חייו כילד, ואת טרנקילינה איגוארן סבתו, ואת אינספור הדודות שמבליחות ונעלמות בתוך דפי הספר הזה והופכות את הניווט בו לחוויה של טיול ביריד אנושי ללא גבולות.
המסע שמארקס מוליך בו את קוראיו הוא כפול, אם לא משולש. בהיותו בן 23 ביקשה ממנו אמו שיחזור עימה לבית ילדותו בארקטקה, בית שעזב ולא שב אליו מגיל שמונה, כדי שתוכל למכור אותו: העסקה כמובן נכשלת, אבל אנחנו זוכים להתוודעות עם המחבר שחוצה לחלוטין את גבולות הזמן, ושומעים את קולו של מארקס הבוגר נזכר במארקס הצעיר הנזכר במארקס הילד, וכל הישויות האלה, שהן כמובן שונות ונבחנות זו מזו בזווית הראייה שלהן, חיות בשלום זו עם זו מפני שמארקס יודע כי אין סיפור אחד ויחיד. יש אפשרויות, ואת כולן הוא פורש בפנינו כמרבדים ססגוניים קטנים, בפסקאות הכי מלוטשות בכל תולדות היצירה שלו. כל פסקה היא מיני-סיפור, מלאכת מחשבת עדינה של פרטי-פרטים שנשזרים זה בזה יפה כמו חוליות הזהב בדגיגים שהסבא מייצר בסדנה שלו. כן, גם את אלה תכירו מ"מאה שנים של בדידות", כמו שתכירו את אהבתם הנחושה של המברקן והעלמה העיקשת של "אהבה בימי כולרה" בסיפור של אביו ואמו של מארקס.
ארקטקה, איפוא. מקונדו האמיתית, מקונדו של הזכרון, היא המקום שבו מארקס נמסר לסביו כדי שיגדל עמהם בעוד אביו מפתח חלומות התעשרות בהקמת בתי מרקחת הומיאופטים (שכולם נכשלו). מספר מוכשר פחות היה מוצא את מקורות יצירתו בטראומה זו של נתק ונטישה, אבל מארקס אינו מתפתה אפילו לרגע להלביש על הזכרונות שלו כותונת-כפיה פסיכולוגיסטית שתהפוך אותם לסיפור אוניברסלי – אבל רדוד מאד. סופרים רבים אוהבים לצטט את האמירה, שאלוהים מצוי בפרטים. מארקס הוא אחד הסופרים הגדולים היחידים בסיפורת המאה העשרים שלא הפריע לאלוהים לעשות את העבודה שלו וגם שמח בנוכחותו ולא חיפש לעצמו אלים אחרים על פניו.
לגדול עם אינספור דודות, ויותר מאוחר עם 11 אחים ועוד ארבעה או חמישה מחוץ לנישואין, פירושו לגדול בין מספרים טבעיים שהבידור העיקרי שלהם הוא החייאת הזכרון. מארקס מצייר פורטרט אוהב וחטוף של כל אחד ואחת מהם, ונאמן לאותו פתגם קולומביאני נושן – גם הם מתוארים תוך כדי תנועה, מתוך "סיפור", מהתבוננות מדוקדקת ברצף אירועים שקשור אל הדמות הזאת מבלי לקשור לה כתרים מאוחרים של אפיון שלאחר-מעשה. כוחה של המעשייה, מלמד אותנו מארקס, הוא בהתמקדות בעצם המעשה. כן, רדמיוס היפה עפה. בדיוק כמו שרבים מתושבי ארקטקה ייחסו לכומר שלהם מעלת קדושים ולפיכך באו לכנסיה כדי לבדוק אם הוא כבר מרחף כמה סנטימטרים מעל לרצפה. כך צריך לספר – אם יש לך מה לספר, כמובן.
מציאות או חלום?
וה"מה" גם הוא קרנבל של מכיתות זכוכית צבעוניות, שכולן מתרחשות על רקע של שקיעה לתוך עוני ולתוך אלימות פוליטית גוברת והולכת. מי שקרא את מארקס עד כה כמחוללן של מעשיות נאות ותו לא, החמיץ את הפאסיון הפוליטי העמוק בו ניחן בנה של ארץ אלימה, שסועה ויפהפיה. שוב אנחנו מובלים לטיול. הפעם בין מלחמות האזרחים המיותרות לחלוטין והסמטאות בהן נרצח מועמד לנשיאות בטרם בחירות - עוד פסקה מופלאה, ועכשיו כבר אי אפשר להחמיץ מפני שמארקס מבהיר כיצד האלימות נכנסת הביתה, על בהונות אבל נחושה לגמרי, והופכת לחלק מן החיים שאינם סיפור: החיים שתובעים הכרעה מצפונית, מחויבות ומעשה.
מארקס בחר בחיים כאלה כשנמלט מלימודי המשפטים, למגינת ליבה של משפחתו המורחבת והמודאגת, והיה לעיתונאי ששאף להיות סופר. המעברים בין העולמות שלו – מארקטקה לעיר הגדולה, מן הנחשלות היחסית של ילדותו ונעוריו לחיים של בוהמיין חסר פרוטה ובעל חלומות, מתווכת כאן ביד-אמן, ושוב – ביצירה של שכבות-זכרון. מארקס שבע התהילה, הסופר הדרום אמריקני שהנחיל לעולם את ה"ריאליזם המאגי", יושב כאן בשקט, מתבונן מן הצד ובלי ביקורת במארקס הצעיר חולם.
הערה קטנה לענין הריאליזם המאגי: מארקס עדיין שונא את התיוג הזה שנטבע בבשרה של יצירתו. האו מגדיר את עצמו כריאליסט של ממש, וכמי שכתב כל ימיו רק על מה שראה ורק על מה שהוא יודע. עם השנים ובקריאות חוזרות של ספריו, נדמה לי שכוחו הגדול מצוי ביכולת שלו להפריד בין שכבות הזכרון, וכך ליצור "זמן סיפור" שבמשפט אחד שלו מקופלים הווה, עבר ועתיד, באופן שפשוט ממוטט את קרקע המציאות מחת לרגליו של הקורא. הנה המשפט הראשון של "מאה שנים של בדידות", והוא מבהיר למה הכוונה: "שנים רבות אחר כך, כשיעמוד קולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק כשלקח אותו אביו לראות קרח". אף אחד לא יודע כמוהו לברוא זמן תלת-מימדי, כזה שנע קדימה ואחורה מעבר לגבולות הראליה אבל בהחלט בתוך גבולות ההבנה – והאהבה – הסיפורית שלנו.
אם לזמן יש עומק והחיים אינם אלא מה שאנחנו זוכרים (ואיך) ברור שלא תמצאו בספר הזה כניעה לנוסטלגיה, רומנטיזציה של המציאות או נסיון מאוחר להדביק תובנות בוגרות למעשים ולמחדלים של האיש הצעיר: רק יכולת מרהיבה להחיות כל פעם את הזכרון כהוויתו, ולהצמיח מתוכו שוב מטעים של בננות, מתים מהלכים, אהבות עקשות, אלימות איומה, גשמי זלעפות וקסם. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה קסם כלוא בין כריכות. אם יש אלוהים והוא מצוי בפרטים, יהיה זה מוגזם לבקש ממנו לשמור על כוחותיו של מארקס, כדי שהאוטוביוגרפיה תושלם ונוכל לקרוא גם את החלקים הבאים?