הייתי אשה מוכה. ויצאתי

האלימות התחילה עוד לפני הנישואין. נישאתי כשהייתי צעירה מאד, לפני גיל 20, והוא היה מבוגר ממני. זו היתה אלימות מילולית ופיזית קשה וממושכת. הייתי מאוד צעירה ולא פירשתי את ההתנהגות שלו כמשהו שיכול להזיק לי. אני גם באה מבית שהיתה בו אלימות, וזה לא היה זר לי. להיפך - כל הזמן חשבתי שככה נראית זוגיות, שככה זה אצל כולם.

כחצי שנה אחרי שהתחתנו הורי נפטרו. אני בת יחידה, כך שנשארתי לגמרי לבד בעולם. היה לי רק אותו והוא ניצל את זה. הוא הרגיש שהוא יכול לעשות בי מה שהוא רוצה, שאין לי גב ושלעולם לא יהיה לי אל מי לפנות.

ובאמת, אני מעולם לא התלוננתי עליו. הרבה פעמים נזקקתי לטיפולים רפואיים בעקבות המכות שקיבלתי ממנו. הוא פתח לי את השפתיים פעם. דם היה דבר שגרתי, זה לא היה מביא אותי אפילו לבית חולים. תמיד היו מכות יבשות, בעיטות, גם בהריונות, גם מייד לאחר הלידות. תמיד הגעתי לבית חולים ואמרתי שיש לי כאבים, כמה שלא ניסו לדובב אותי, לא סיפרתי, פחדתי.

אף פעם אי אפשר היה לדעת מתי יבואו המכות, זה לא היה קבוע, זה יכול היה להיות פעמיים ביום או פעם בשבועיים, אי אפשר היה לצפות את זה. יכולתי לקבל מכות על כלום, על שטויות, על דברים שאצל זוג נורמלי היו גוררים אולי ויכוח קטן....

אנשים לא אהבו לבוא אלינו הביתה. לו לא היו כמעט חברים, תמיד היתה לו ביקורת על כל אחד שנכנס הביתה, חברות שלי התרחקו ממני ולא באו אלי. פעם אחת הוא אפילו פגע פיזית בחברות שלי, שלא רצו לפגוע בי ולא סיפרו ולא עשו מזה עניין. לי אסור היה לצאת מהבית בלי לדווח לאן אני הולכת בדיוק, עם מי - ומתי אני חוזרת. תמיד תחת פיקוח. הוא לעומת זאת, ניהל חיים פתוחים, שלא לדבר על חיים כפולים ונשים אחרות שהיו לו.

השינוי

לפני שש שנים קרה משהו. גננת של אחד הילדים העבירה דיווח לרשויות הרווחה ואמרה שצריך לבדוק מה קורה אצלנו בבית, כי הילדים מאוד מבוהלים. התקשרו אלינו ממרכז ויצו וזימנו אותנו לשיחה, כל אחד לחוד. אני הלכתי לכמה שיחות והוא הלך לכמה שיחות - אבל פתאום הוא התחיל לפחד שאני אדבר ואסר עלי להמשיך את הקשר עם ויצו. הוא עצמו המשיך ללכת, ובויצו שמרו איתי על קשר טלפוני. אבל גם בתקופה הזאת, שום דבר לא השתנה בבית. הוא המשיך להכות אותי כרגיל.

בשלב מסוים נכנסתי לתקופה מאד קשה. הוא כל הזמן היה מתעלל בי פיזית ונפשית וקורא לי 'חולת נפש'. הוא החליט שהוא יהפוך אותי לחולת נפש. נכנסתי לדיכאון קשה מאוד: הייתי ממש מנותקת, לא אכלתי, לא שתיתי, הייתי מפוחדת כל הזמן. הפסקתי לדבר. אפילו כשבכיתי, סתם ירדו לי דמעות בלי קול, לא היה לי כוח לעשות כלום או להגיד כלום.

הוא לקח אותי לאשפוז פסיכיאטרי, לא היה לי כוח להתנגד לו. במחלקה הפסיכיאטרית הוא אמר להם שאני לא מתפקדת, לא מציאותית ושאני יכולה לפגוע בעצמי. אני חושבת שהוא רצה להיפטר ממני. אני חושבת שזה היה הרגע, הפעם הראשונה שאמרתי: זהו. עד כאן. צריך לשים לזה סוף. אם יאשפזו אותי אני אשאר כאן - והילדים שלי יישארו לבד.

בלי להגיד כלום לאף אחד, פשוט הסתובבתי וברחתי מהמחלקה. הלכתי הביתה, התקשרתי לעובדת הסוציאלית, ביקשתי ממנה שתרחיק אותו מהבית. הוא הסכים לעזוב אבל היה בטוח, שכמו תמיד, אחרי שעה אני אתקשר ואבקש ממנו שיחזור, כי אני הרי לא יכולה בלעדיו. אבל הפעם זה לא קרה.

כשהוא הבין את זה – החלו האיומים, ההפחדות והמעקבים. הוא היה מאיים שיהרוג אותי, מגיע הביתה, משתולל, מתקשר, עוקב אחרי מה שקורה בבית. בסוף הצלחנו להוציא צו הרחקה מהבית והוא נעצר. אחרי ייסורים רבים, כעבור שנתיים הוא הסכים לתת לי גט.

היום אני גרה באותו מקום. אין לי קשר עם הגרוש שלי, ואני מרגישה שאם יאיים עלי אדע להתמודד עם זה טוב יותר. אני עדיין הולכת ברחוב וכל הזמן מסתכלת אחורה, לא מאמינה באנשים, לא מאמינה שיד של גבר יכולה גם ללטף ולא רק להרביץ, שיש גברים שלא מקללים. אבל אני מרגישה חזקה יותר.

אני רוצה לומר לכן שאסור לשתוק, חייבים לספר. כל מי ששומע, אפילו תלונה אנונימית יכולה להציל חיים. אין לי כוח לשמוע ביקורת, לשמוע את השאלות של 'למה נשארת איתו?' נשארתי כי פחדתי, כי לא חשבתי שמשהו יוכל לעזור לי, כי סבלתי מדימוי עצמי נמוך, מדיכוי, מניתוק ומקשר של שתיקה שאפף את הכל. היום אני משתדלת לא לכעוס, כי כעס הופך אותך למרירה - ואני לא רוצה יותר את הטעם המר הזה בפה.