שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    זכרונות אהבה מהאייטיז

    הופעת הבכורה של מינימל קומפקט בסבב הקאמבק הוכיחה שהיא תמיד היתה להקה מוגבלת, אבל כזו שיצרה שירים נפלאים

    אפשר להניח במידה רבה למדי של ודאות, שאם מינימל קומפקט היתה עולה היום על הבמה כהרכב חדש, סיכויי ההצלחה שלה היו זעומים. לרוק הקשוח והמנוכר שהיא מציעה, אין היום ביקוש גדול מדי. הנוסחה האפילה והגותית שהיתה כה פופולרית בסצינה האלטרנטיבית של אירופה ובכמה מועדונים בתל אביב אי שם בשנות השמונים, נזנחה כמעט לחלוטין, גם אם פה ושם היא מרימה לרגע את ראשה. אפילו חברי הלהקה עצמה כבר שכחו מתי ניגנו מוזיקה כל כך קודרת.

     

    ובכל זאת, אמש (ג') במועדון התיאטרון ביפו, התקבלה הלהקה באהבה אדירה. שאר הכרטיסים להופעותיה המתוכננות אוזלים במהרה. ההתעניינות התקשורתית גדולה בהרבה מזו שהיתה בזמן אמת. 

     

    בתחילת ההופעה היה נדמה שלנוסטלגיה יש תפקיד מכריע בהנאה מהערב. הקהל נראה ברובו כתערובת של פליטי הפינגווין, שירוקו, בבל וכו', שהגיעו לפגישת מחזור (שאליה התפלחו גם כמה מהאחים הצעירים שלהם, כמוני למשל). על הבמה היה נדמה  שמדובר גם כן בסוג של ריוניין של חברים ותיקים, שנהנים לפגוש זה את זה, אבל יודעים שהמוזיקה שהם מסוגלים להציע בימים אלה היא מעט מיושנת.

     

    אחרי הכל, למרות הזכרונות הנפלאים ממינימל, צריך להודות שהיא היתה להקה מוגבלת למדי. הסולן, סמי בירנבך, הוא סוג של אנטי זמר שמשליך את המילים על הקהל כמעט באלימות. מקס פרנקן הוא מתופף בסיסי למדי. מלכה שפיגל לא תיזכר כגדולת הבסיסטיות שלנו. פורטיס וסחרוף הם אמנם גיטריסטים בעלי נוכחות אדירה ומוזיקאים ענקים, אבל במינימל התפקיד שלהם היה בעיקר בכנפיים, בעוד שמרכז הבמה היה שייך לסאונד הנזירי-פרימטיבי ששלט באותה תקופה, ולא איפשר להם לבטא את מלוא הארסנל שלהם.

     

    אבל אם זה היה כל הסיפור, מינימל היתה נשכחת יחד עם עוד עשרות להקות מאותה תקופה, ואיש לא היה מצפה לקאמבק שלה. ההצלחה של הלהקה נבעה מיכולתה להתרומם מעל למכשלות הבסיסיות, ולהנפיק שורה לא קצרה של שירים נפלאים באמת. כאלה שגם אחרי 20 שנה, נשמעים מדהים. במידה רבה - דווקא ההתעקשות של מינימל על מונוטוניות, וההימנעות כמעט מכל סוג של פורקן במהלך השירים שלה, הופכת את הרגעים המעטים שבה הלהקה מציעה סוג של חסד או נחמה, למרגשים ברמה הכי גבוהה שאפשר.

     

    אמש זכינו לכמה ביצועים מדהימים: New Clear Twist הסוחף, Next One Is Real הזועם, ובעיקר, Piece Of Grean הקקפוני שבו הפליגו סחרוף ופורטיס לדואט גיטרות רעשני מרהיב, מהסוג שלא נשמע על במותינו הרבה מאוד זמן.  היו גם אכזבות נקודתיות, כמו ביצוע קצת מפוספס ל-Innerstation המופתי, או הסולו של מלכה שפיגל ב-When I Go המצמרר, שסבל קצת מהתרגשות מוגזמת (מה שלא מנע מחלקים גדולים מהקהל מלהזיל דמעה, או במקרה שלי, לפחות לחשוב על זה).

     

    אבל בסופו של דבר, הרגעים החלשים הללו התבטלו אל מול התחושה שלפנינו ניצבת להקה שברגעים הגדולים שלה, הגיעה למקומות הכי גבוהים שרוק'נרול יכול לקחת אותך. סיבוב ההופעות הזה ותקליט האוסף שלצידו, מהווים מזכרת נפלאה מתקופה אחרת למי שהיה שם, והזדמנות לקהל צעיר יותר להיחשף לעולם הולך ונעלם.

     

    ובכל זאת - יטיבו חברי הלהקה לעשות אם לא יתפתו עקב ההצלחה הכלכלית המסתמנת לנסות ולשחזר את ימי העבר שלהם גם בתקליט חדש. מקומה של מינימל הוא בדפי ההיסטוריה. חבריה עברו מאז כיברת דרך ארוכה ופנו כל אחד לכיוונים אחרים, בשלים ומורכבים יותר. את העבר יש לכבד, ולזכור, אבל בשלב מסוים, גם לתת לו לנוח לשכב על מקומו בשלום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יצרו מוזיקה נפלאה. מינימל
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים