אספסוף נכבד
מה שמצעיד את הגייסות לשדה הקרב הוא תחושה של השפלה אצל אחד הצדדים. עניין של כבוד
בשש אחרי המלחמה יהיו בחירות, ואהוד ברק ילך הביתה. "עמישראל" יחזור מהקלפי, ירבוץ מול הטלוויזיה ויתפנה לחבוש את גאוותו הפצועה. האבדה הכי קשה שלו במלחמה הנוכחית (חוץ מאבדות בנפש ואובדן אי אילו נכסי דלא-ניידי) תהיה כבודו.
זו לא בדיחה. המלחמה הזו, כמו כל מלחמה בהיסטוריה, מתחוללת בגלל כבוד. הפלסטיני הממוצע לא יסתפק בפחות מדגל פלסטין מרוח בדם יהודי המתנופף מעל אל אקצה. היהודי הממוצע לא יישן בשקט עד שיאסר ערפאת, חבול ומוכה, יעלה לרגל לכוכב יאיר ויבקש בשפה רועדת: "בוא נעשה שלום של אמיצים, יא אהוד".
שניהם יודעים היטב מה מצפה בסוף הדרך: שתי מדינות שבירתן ירושלים. לא יכולה להיות תוצאה אחרת, אלא אם תיפול שואה מוחלטת על אחד משני העמים (או על שניהם גם יחד), וכדי שזה יקרה, יצטרך העולם החופשי לשבת בחיבוק ידיים. פעם זה היה אפשרי, אבל היום אין סיכוי. למה? כי העולם נעשה צפוף מדי, וריח העשן המיתמר מכפר דרום עולה גם באפן של נשות החברה מוושינגטון ומבריסל ומקלקל להן את מסיבות הקוקטייל.
אז איפה ההיגיון? למה צריך לשפוך דם אם התוצאה ידועה, ואפשר להשיגה בהינף עט?
נרקומנים של כבוד
תמיד אפשר למצוא סיבות הגיוניות למלחמה טובה. תחרות על משאבים כלכליים ופגיעה בריבונות, למשל. אבל מה שמצעיד את הגייסות לשדה הקרב הוא תמיד תחושה של השפלה אצל אחד הצדדים. הצד השני, באופן טבעי, מתעקש להנציח את עליונותו. זה פשוט עניין של כבוד.
אבל כבוד הוא לא עניין פשוט. יש כבוד אישי ויש כבוד קבוצתי, ושניהם סותרים זה את זה. כבוד אישי משפר את מעמדו החברתי של הפרט, מחזק את זהותו העצמית ומבדילו מההמון. כבוד קבוצתי מטשטש את הזהות העצמית של הפרט ומבליעו בתוך ההמון. כבוד קבוצתי גם גורם לפרט לסכן את קיומו. הנה כמה דוגמאות:
תשאלו פסיכולוגים צבאיים מה מניע חייל בשדה הקרב לקום ולהסתער על האויב. אהבת מולדת? לא. קנאות דתית? לא. הדחף להגן על האשה והילדים בעורף? לא. התשובה מסתכמת במלה אחת: בושה. החייל לא רוצה להיות היחיד שמסתתר מאחורי סלע בשעה שחבריו מסתערים עם רצח בעיניים. הוא לא רוצה להיות פחדן. הוא רוצה כבוד!
והגנרלים? רובם נרקומנים כבדים של כבוד. הם אוהבים הצדעות, מסדרי המפקד ואותות מלחמה, והם לא יכולים להרשות לעצמם שהמצביא מהצד השני של החזית יכה אותם על שולחן החול. הם חייבים לנצח, ולהירשם בספרי ההיסטוריה לצדו של חניבעל. כבוד!
גם האספסוף רוצה כבוד. האספסוף מורכב מהרבה אנשים עם עבודה משעממת, אוברדרפט בבנק וחותנת מעצבנת. לאיש הקטן, חסר תואר ועתיד, יש רק דרך אחת להשיג כבוד – כחבר באספסוף. הוא רוצה שהקבוצה שלו תהיה הראשונה בליגה ושהמדינה שלו תנצח. לא חשוב למה ואיך. זה עניין של כבוד לאומי!
האספסוף גם בוחר את ראש הממשלה. פעם בכמה שנים מתייצבים המנהיגים בכיכרות ובשווקים, כדי להתחנף לאספסוף. הם מספרים לעם מה שהוא רוצה לשמוע: כמה הוא נהדר וכמה הוא חזק ונדיב וחכם. מי שמתחנף הכי טוב מקבל הרבה כבוד מהאספסוף. כבוד מתורגם לקולות בקלפי. גם מנהיגים רוצים כבוד.
וכשההמון נאסף בכיכרות ושואג שהוא רוצה דם, המנהיג מכנס את הגנרלים שלו ומורה להם לשלוח את האספסוף לשדה הקרב. העם בחר בו. העם יקבל את מה שהוא דורש.
העם יקבל את הכבוד המגיע לו.
אבי פרימו, לשעבר עורך "טלגרף" ועורך "אנשים"
