אוס-לא

חוסר הסובלנות וחוסר ההבנה של קובעי המדיניות בישראל כלפי הדעות והרגשות של רוב הציבור היהודי בולטים שבעתיים כשאותם אנשים מגלים סובלנות והבנה לדעות ולרגשות של ערביי ארץ-ישראל. אסור להשלים עם ההבנה שמגלה השמאל הקיצוני לתחושת ה"נאכבה" של הערבים, בשעה שכלפי תחושות רוב היהודים הוא חושף מיליטנטיות.

הברית הבלתי-קדושה בין השמאל והתקשורת מסייעת לא מעט להצגה מעוותת של הדברים, לפיה ימי התקווה הטובה התחילו באוסלו, וימי אובדן התקווה הם ימי תקופת נתניהו. מסתבר שעם ישראל חצוי גם בנושא זה, ולמען הדיוק ההיסטורי יש לזכור כי לא הכל היו שותפים לאופוריית "המזרח התיכון החדש". עולמם של ישראלים רבים חרב בספטמבר השחור ב-1993, ומאז הם עוקבים בדאגה אחר המאמצים להמשיך בתהליך המסוכן, או הניסיונות להשתחרר ממלכודת אוסלו.

מי שהתפתה להאמין בחלום אוסלו אינו מסוגל ואינו רוצה להבחין בנקודת מבטו ובמצב רוחו של האחר:

- אותו טקס חגיגי על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 93' נתפס בעיני אחרים כאירוע סוריאליסטי, שסימן את תחילת ההידרדרות לקראת הקשה במלחמות ישראל: מלחמת אוסלו.

- היום שבו נפתח למחצית האחת צוהר לשלום, ועל כן בעיניהם חללי הטרור אינם אלא "קורבנות השלום", נראה בעיני המחצית האחרת כיריית הפתיחה של מלחמה עקובה מדם, וכל פיגוע מאשש תפיסה זו.

- ההסכם שטיפח ציפיות מוגזמות בקרב הצד הערבי קיפח תקוות של רבים בצד היהודי להיות עם חופשי בארצנו.

- היום שבו פיזזו וכרכרו הוזי השלום-בכל-מחיר סביב עגל הזהב של "שלום עכשיו" היה יום ההתעוררות של האחרים במטרה לבלום את סכנתה של מלחמת אוסלו.

- ההתגייסות של "מחנה השלום" לקדם את רעיון המדינה הפלסטינית בארץ-ישראל המערבית גרמה להיווצרות "המחנה הלאומי", שקם כדי להתגונן מפניה.

- ההזדהות של השמאל הקיצוני עם כל גילוי של לאומנות ערבית, והבוז שלו כלפי כל סמל יהודי, נתפסים כאיום מסוכן לא פחות מאיומיו של ערפאת.

הרפתקת אוסלו מסוכנת בין השאר בגלל שהיא נתפסת בצורות שונות וסותרות על-ידי צדדים שונים:

- הצד הערבי, לו הובטח שבתום התהליך תהיה בידיו מדינה ריבונית שבירתה בירושלים, ועל כן אינו מוכן להסתפק בפחות מכך.

- הצד הישראלי התמים, אשר התפתה למקסם השווא, ועד היום מסרב להבין את משמעויותיו. בצד הזה מצויים גם כאלה שמתחילים להבין את משמעות האסון, אבל כמו מהמר כפייתי הם ממשיכים לקוות לנס.

- הצד הישראלי המפוכח, המבחין בסכנה ומנסה לבלום אותה, ודווקא בשל כך מוצג כמחרחר מלחמה. צד זה הבין ומבין שככל שתוקדם ההתפכחות כן יקטנו סכנת המלחמה ומספר קורבנותיה.

שבע שנים אחרי הסכם אוסלו, שאמור היה להביא לעם ישראל שלום וביטחון והשתלבות במזרח התיכון החדש, קורסות כל הנחות היסוד שלו. בנקודה זו ראוי לבחון האם התממשה הציפייה שההסכם יביא לנו חיים נורמליים ככל העמים. החיים הנורמליים הוצגו כמצב שבו אין חשש לביטחון הלאומי והאישי, ועל כן יכול הפרט להתפנות להגשמה עצמית ולהעלאת איכות החיים ורמתם, תוך כדי קבלה ממדינת הרווחה הדמוקרטית, המנוהלת על-פי כללי המינהל התקין, במקום נתינה לה מהונו ומדמו. ובכן, מצב זה קיים בעיר אוסלו, עם שכנים כפי שנורווגיה התברכה בהם, אולם הוא רחוק מלהתקיים במזרח התיכון החדש-ישן.

בשנתה ה-53 של מדינת ישראל עליה להכריע הכרעה אמיתית וגורלית: או מדינה פלסטינית, או שלום. מדינה פלסטינית, לצד ישראל בהתחלה ועל חורבותיה בהמשך, אינה חלק מהשלום, אלא היפוכו המוחלט. חתירה למדינה כזו, תוך התעלמות מרגשות רוב הציבור היהודי בישראל, קורעת את העם, וממילא מחבלת בבסיס החיוני לשלום.

ד"ר רון בריימן, חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי