אני מוסטפא רבינוביץ'

אני שוכב על גג מסויד. הרגליים שלי מכוסות בחתיכות עץ. פסולת נגריה. בעוד חודש ישמשו העצים שעל הגג לחימום. כעת העצים מהווים מסתור. אני שוכב מרופד בדיקטים וקרשים בין קיר חשוף לדוד שמש. רק קצה הקנה של ה-M 14 בולט מעט. על הקת מסומנים שלושה איקסים. ככה קיבלתי את הנשק כאשר חתמתי עליו לפני קצת פחות משנה. בקצה הקנה מורכב משתיק קול. נפץ הירי מוחרש ונשמע, להבדיל, כחילוץ פקק שעם מבקבוק שמפניה. מרחק שני סנטימטר מהפה שלי ממוקם מיקרופון זעיר, אני מרכיב גם אוזניות.

"קצת יותר ימינה," אני מכוון את אמיר שהחברה ביחידה מכנים, בדרך כלל, חאפז. הוא מזיז מעט את האופניים שהשעין על עמוד החשמל. המראה הגדולה המחוברת לכידון האופניים מוטה באופן שמאפשר לי לראות את דלת ביתו של שריף מחמוד גזאלי. עכשיו אוכל לראות מתי שריף יוצא מביתו. יהיו לי בערך חמש שניות להתכונן לפני שאלחץ על ההדק.

כשהייתי בן חמש וחצי לקחו אותי מטעם כיתה א' לצפות במצעד צבאי. בימים ההם נגמ"שים וזלדות שנוסעים במעגלים היו דבר מרגש שגרם רוממות רוח. מאות חיילים מגוהצים פסעו בסך כמו ארנבים עם בטריה בתחת והציגו את הרובים בגאווה כאילו בנו אותם בעצמם. השפמים של הרסרי"ם הזדקרו בסלסול כלפי מעלה. זקפה חגיגית של יום העצמאות. כתב וכתבת של גלי צה"ל באו להקביל את פני כיתת הזאטוטים שלי בחפשם ילדון עם מבט נלהב במיוחד כדי לראיין אותו בשידור ישיר. הם רכנו אלי עם מבט של 'איזה ילד חמוד' ותקעו לי את המיקרופון מול הפרצוף.

"איך קוראים לך בחור צעיר?" שאל אותי הכתב הזכרי.

"יאיר."

"יאיר הוא תלמיד כיתה א' בבית הספר היסודי הממלכתי דתי על שם הרב עזריה הכהן," הסבירה הכתבת הזריזה שהספיקה לתחקר את המחנכת המפוטמת שנסחבה עמנו למצעד.

"נו, יאיר, ספר לנו, איך אתה מתרשם? מה דעתך על המצעד?"

ועכשיו קוראים יקרים ונכבדים, אני נאלץ להכין אתכם נפשית. אני יודע שיהיה לכם קצת קשה להאמין אבל כדאי שתתרגלו כי אני הולך לשתף אתכם בהרבה סיפורים שהם על גבול הדמיון. על גבול הדמיון אבל מהצד של המציאות.

במקום לענות לכתב תשובה של דביל מתלהב ציטטתי לכבודו פסוק מספר זכריה (לא ידעתי מניין הפסוק אבל ידעתי שזה מהתנ"ך.)

"לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר אדוני."

הכתב ההמום הניח לי לנפשי והמחנכת, שככל הנראה לא ירדה לסוף דעתי, משכה אותי משם באוזן.

עכשיו אני שוכב בתוך ערמה של פסולת עץ וממתין לאדון שריף מחמוד גזאלי. השם המלא שלו - שריף מחמוד אבן מוסא אברהים בן למשפחת גזאלי. הטיפוס הלא כל כך סימפטי הזה הוא אחד מאלופי העולם בהכשרת נערים למטרת פיצוץ במקומות הומי-אדם. מישהו ב'קבינט המדיני-בטחוני' החליט שהגיע הזמן ששריף יענג את שבעים הבתולות שממתינות לו בקוצר רוח. התבקשתי להוביל את גזאלי לחיקן של הבתולות בדרך הקצרה ביותר. יש רק בעיה אחת קטנה. לא סיפרתי למפקדים שלי שנדרתי נדר. החלטתי לרצות את חיי על פני הכוכב הארור הזה בלי להרוג. אני לא רוצה לשאת על מצפוני אחריות לקיצוץ נפשו של אדם, שלפי מיטב המקורות שבידי נברא בצלם אלוהים. בעקרון זה לא נשמע כל כך קשה לקיים את הנדר. לכמה מאתנו יצא להרוג לאחרונה? אני לא מדבר על פרות או תרנגולי הודו - זה, כידוע, לא נחשב. לרוב האנשים יהיה קל מאד לקיים נדר שכזה. לי לא. ככה זה כאשר אתה לוחם ב'דובדבן'.

* * *

לרובה שלי יש כוונות טלסקופית. כאשר הרובה מאופס אני מסוגל לפגוע בקופסת סיגריות ממרחק מאתיים מטר. האיפוס הוא תהליך מעט מורכב. אני יודע לבצע אותו באופן מדויק מאד. אני יכול לתכנן היטב כל פגיעה וכל פספוס.

חלפה מעלי תנשמת. זו התנשמת השלישית שראיתי הלילה. אני מניח שיש קינון איפה שהוא בסביבה. איזה כיף להיות תנשמת - לחצות את הקו הירוק בלי להתרגש.

תנשמות לא שמות זין על הסכסוך הישראלי פלסטיני!

בכל פעם שאני חוצה את הקו הירוק רמת האדרנלין שלי עולה. הבית שעל גגו אני רובץ ממוקם בפאתי הכפר טובס. זה לא המקום שהייתם מצפים למצוא אשכנזי ממוצע קומה שבא משכבה סוציו-אקונומית שלא חסר לה כלום (חוץ, אולי, מקצת מלח במרק). הגענו לכאן שלושה. אמיר לוי, שעזר לכוון את המראה באופניים - גבוה, דק, שחרחר, שופע גבות - גם הוא, כמוני, סמל שעתיד להשתחרר מהשרות בעוד קצת יותר מחצי שנה. סגן אבישי - מפקד הצוות שלנו, עם קול נמוך ומוטיבציה גבוהה. ואני.

אתמול היתה לי שיחה ממושכת עם אמיר. משום מה איתי קל לו לדבר. הוא חושש שאם החבר'ה ישמעו את הדעות שלו הם לא יבינו אותו כראוי והוא ינודה לאחר שתוצמד לו תווית משפילה של 'שמאלני'. אמיר חושב שאנחנו מנוצלים בידי מנהיגים ציניים שאכפת להם שנחזור בחיים מהפעילות המבצעית רק בשביל שכוח ההרתעה של צה"ל לא יפגע. אמיר חושב שיש שרים בממשלה שהולכים לישון שבעי רצון בכל לילה שבו נהרגים נשים וילדים בצדנו. כך תהיה להם לגיטימציה להורות על הגברת האגרסיביות הצבאית.

אני מתעייף די מהר כשאני שומע אנשים מהסוג הזה, כאלה שאצלם הכל שחור או לבן. הם תמיד מרימים את קולם ותמיד צודקים. אני מקשיב ולא עונה. לדעתי הוא קולט רק פן אחד של המציאות. אבל קשה לי להכחיש שהפן הזה קיים.

באחת הסמטאות אמיר גלש מהטרנזיט רכוב על אופניים ישנים. על ה"סַבּל" של האופניים הוטען מגש עמוס בפיתות. ניסיון קצת פתטי להראות אותנטי. הוא רכב אל עמוד התאורה מול ביתו של שריף מחמוד גזאלי. אמיר חבש לראשו כובע צמר ירוק. בכובע הוסתרה אוזניה.

אני מכוון את אמיר והוא קושר את האופניים אל העמוד כך שדלת הבית תשתקף במראה. לאחר שהוריד מה"סבל" את מגש הפיתות, סב על עקבותיו והצטרף אל אבישי.

במושב הנהג, מאחורי הגה העץ, המתין מפקדינו הלא-נערץ, אבישי. אחד מאותם שהגישו את אוזנם אל המרצע כדי לעבוד בשרות המולדת שנה נוספת. אני מאד מחבב אותו, אבל אני בדעת מיעוט. אבישי הוא טיפוס ביורוקרטי שלוקה בהתמכרות להוראות בטיחות. החבר'ה מתבדחים על חשבונו שעד שיגמור לתדרך בכל הוראות הבטיחות האינתיפאדה תסתיים.

אני מוכן להגיד לזכותו שבכול הפעולות שפיקד עליהן לא נפגע אף חייל מאש כוחותינו.

יש לי בעצם עוד משהו די חיובי לומר לזכותו של סגן אבישי הנושא את הכינוי המבצעי, אבו-חאלד (כל הקצינים ביחידה בחרו לעצמם כינויים שמתחילים ב'אבו'). אבישי הוא אנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקשור בנחשים. בכל פעם שיצא לנו לבלות שעות שכיבה ארוכות באיזה מארב או תצפית הייתי זוכה להרצאה ארוכה על חלוקת הנחשים למשפחות ותת-משפחות. היכולת לתקשר עם זוחלים. מה מעצבן נחשים ומה מרגיע אותם, ומה מקורן של כל הדעות הקדומות שיש לאנשים.

פעם הוא הסביר לי שחוש הראיה של נחשים מסוימים מסתייע במנגנון חישה המבוסס על גלי אינפרא אדום - כמו מכשירי ראיית הלילה שברשותנו. כול גוף חי פולט קרינה אינפרא אדומה, והנחש מסוגל לקלוט את הקרניים האלה בעזרת חיישנים המצויים באזור מצחו. ניסוי שביצעו חכמי הביולוגיה גילה, שאם מטפטפים לנחש שעווה על המצח היכולת שלו לאתר את הטרף פוחתת במידה ניכרת. זה לא הפתיע אותי. גם אם יטפטפו לי שעווה על המצח יהיה לי הרבה יותר קשה לפגוע.

אני מסוגל להקשיב שעתיים למבול האינפורמציה שאבישי מטיח בלי אבחנה. ידע מעמיק תמיד עורר בי התפעלות עזה.

ואני. אני האיש מאחורי ההדק. הפרק האמצעי של אצבע ימיני חורץ גורלות. השם שלי הוא יאיר רבינוביץ'. זהו מכל מקום שמי המקורי. עתה הוצמד לי הכינוי מוסטפא. אני מוסטפא רבינוביץ'.

מתוך "אני מוסטפא רבינוביץ'", אשר קרביץ, הוצאת ספרית הפועלים

אשר קרביץ הוא צלם וטייס, מרצה למתמטיקה ופיסיקה. שירת בעבר ביחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים.