אויבים או ידידים?

מדינות מערב אירופה הידידות הקרובות ביותר של ישראל במאבקה נגד הערבים? לכאורה בלתי הגיוני, לנוכח גל האנטישמיות והאנטי ישראליות הפושה ביבשת זו. אלא שזו צפויה להיות המציאות בעשור הקרוב, וביקורו של סגן ראש ממשלת איטליה בארץ הוא הסנונית הראשונה שמבשרת את המהפך.

אירופה המערבית עומדת בפני גל הגירה מוסלמי בלתי חוקי שכמוהו לא ידעה מעולם. בכל יום נוחתים בחופיה כ-10,000 מבני הגל הזה. מספר המוסלמים בצרפת, למשל, מגיע כבר ליותר מ 8 מיליון, כ11.5 אחוז מהאוכלוסייה, ושיעורם יגיע כנראה בעתיד הלא רחוק ל-20 אחוז. הם מגיעים ממרוקו, מאלג'יריה או מצרים, ועם נחיתתם בארץ המיטיבה (30,000 דולר תל"ג לנפש לעומת 1,000 בארצות המוצא) הם מקבלים מגדיר תרבותי חדש: מוסלמים.

רובם אינם מתערים בצרפת. הם דוברים ערבית או צרפתית שבורה, תובעים אוטונומיה דתית תרבותית ועצם נוכחותם מאיימת על המגדירים הליברליים של המדינה ושל שכנותיה. אם תגביל צרפת את מספר המהגרים, ובוודאי אם תמנע מהם אזרחות אירופית, יאשימוה בפשיזם. אם לא תעשה כן – תיכחד כמדינה בעלת אופי נוצרי. בעבר אמרו כי צרפת נמצאת באלג'יריה. היום אלג'יריה נמצאת יום יום בצרפת וסף היחסים התרבותיים מתקרב לפיצוץ. מה גם שאין בצרפת אף לא שר, סנטור או חבר פרלמנט אחד שהוא מוסלמי.

התגובה האירופית למצב הזה היא בעיקר בסימן של פחד משתק. בצרפת יש התייחסות נרחבת לבעיה, אך תמיד תחת מילות קוד – "מהגרים", "צעירים" או "פרברים" – מחשש להאשמה בגזענות. היחס האירופי אינו נובע רק משנאת זרים אלא קודם כל מן ההנחה שהנוכחות המוסלמית הנרחבת תשנה באופן בלתי הפיך את מבנה החברה והמדינה, עד כדי הפיכתו לרב תרבותי. אולי עד כדי היווצרות רוב מוסלמי.

התגובה האוטומטית היתה להאשים את ישראל ברדיקליזציה המוסלמית. כבר בוועידת החרפה בדרבן, ב-2001, הוקרבה ישראל בניסיון אירופי לרצות את הנמר. אך עכשיו ברור לאירופים כי האשמת היהודים לא תעזור, ואולי רק תאיץ את התופעה.

בינתיים, כוחו של הימין הקיצוני עולה; אוריאנה פלאצ'י והספר האנטי מוסלמי שלה הם ביטוי למיליונים; ז'אן מרי לה פן כמעט היה לנשיא צרפת; ברית מפתיעה נכרתת בין "הגוש הפלמי" הבלגי ובין יהודי העיר אנטוורפן (שיש בה נוכחות מוסלמית ניכרת). בעתיד עשויה ישראל להיתפס כבעלת ברית אינטימית, רק משום שהפחד מפני המוסלמים באירופה גדול מן הסלידה מפני היהודים. רק משום שאויבו של אויבי הופך להיות ידידי. ודרך אגב, ניצני הבנה מסוג זה כלפי ישראל נראים כבר גם בשמאל האירופי; למשל, אצל מנהיג השמאל האיטלקי פיירו פאסינו, האנטי ישראלי בעבר.

אירופה המערבית פעלה תמיד ממניעים אינטרסנטיים אנוכיים. בשל כך, בשל רצונה שלא להרגיז את העולם הערבי, היא נוהגת כיום כלפינו בעוינות. אבל כאשר הדמוגרפיה תעשה את שלה יתהפכו האינטרסים, וגם היחס לישראל.