שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    העיתון שרצה להיות גדול

    השבוע מציינים 10 שנים לסגירת עיתון "חדשות" בהוצאת גיליון חגיגי. אריאנה מלמד נזכרת בימים ההם, ומנסה להבין איפה הצליח המרד העיתונאי ואיפה הוא נכשל

    רוב העובדים של העיתון "חדשות" התחילו את הבוקר שלהם, לפני עשר שנים, בשמועה על ידיעה ברדיו. סגרו את העיתון. כך נודע להם שסגרו להם את המפעל: מטיול מקרי בין תחנות או מטלפונים בהולים שהגיעו מחברים מודאגים. לא היו מסיבות סגירה, הספדים לא נישאו ביום ההוא, אחר כך כבר נישאו לעייפה ונצבעו בגוונים חדשים של זכרון. הכל מסכימים שהיתה כאן תופעה ייחודית, ובסופו של דבר היא נכשלה. הסיבות לשתי המסקנות משתנות לפי המסכם.

     

    "חדשות" היה מרד המתבגרים של העיתונות הישראלית. במה מרדו? בשני עיתוני צהריים עייפים, קשישים, מנותקים מקוראיהם, לא מעודכנים מבחינה גרפית, נפוחים מחשיבות עצמית – וגם בעיתון בוקר אחד שמשווק את עצמו כעיתונם של החושבים. מתישהו, בעוד מאמץ של מכירות, "חדשות" התייחס אל עצמו כ"עיתון לאנשים שחושבים מהר", אבל מלכתחילה הוא היה שילוב קצת בלתי אפשרי בין יותר מדי כוונות עיתונאיות טובות, מצויינות אפילו.

     

    אלף שקרים

     

    רצה המקרה וכמה מבחורינו המצויינים בשב"כ החליטו לחסל שני מחבלים שניסו להשתלט על אוטובוס וגם לשקר בעניין, סמוך מאוד ליציאתו של העיתון הזה לאוויר העולם. בידי העיתון היו ההוכחות המצולמות (של אלכס ליבק) שאכן שיקרו לנו: צילומים של השניים מורדים מן האוטובוס בעודם בחיים. תמונה אחת שווה אלף שקרים. 

     

    "חדשות" התחיל את חייו בבעיטה ענקית באחוריו העייפים של ממסד שלא ידע כיצד לנצח את התקשורת בנשק שלה, ובחר בנסיון השתקה באמצעות הצנזורה שסגרה את העיתון לכמה ימים, בהפחדה ובמאמץ להמשיך לשקר. "חדשות" לא התקפל. פרשת קו 300 היתה ונותרה נקודת השיא העיתונאית של כלב שמירה מעולה: השוו, למשל, את עמדתה של העיתונות הכתובה בכל יום נתון בימינו-שלו, בענין החיסולים הממוקדים או לא, ותבינו מייד את כל ההבדל.

     

    אותה רוח בעטנית ונשכנית אפיינה את יחסיו של העיתון עם הממסד בצמתים אחרים של חיינו הפוליטיים המדממים. בתחילת האינתיפאדה הראשונה, "חדשות"
    היה העיתון היחיד שהקדיש מקום של כבוד לרצונות, למצוקות ולמניעים של הצד הפלסטיני לעימות. אחר כך התעייפו: קשה למכור עיתונים על סמך כותרות שמוקדשות לסכסוך מתמשך שנראה אז חסר פתרון. קשה גם היום. הפתרון של היום הוא הורדת הרף המילולי והגרפי לנקודת הפגיעה הישירה בבטן של הקורא. ב"חדשות" רק המציאו את הרף הזה, אבל לא הצליחו לשכלל אותו לכלל אמנות של רייטינג. בכלל, את המילה רייטינג טרם היכרנו אז.

     

    וכיוון שלא הכרנו, וכיוון שטרם היתה אז נוסחה מאוזנת של יצירת עיתון דעתני מאוד ולוחמני אבל גם טרנדי ביותר ומושך קהל, "חדשות" היה כר נרחב לאקספרימנטים פרועים של כותבים ושל עורכים, שיצרו עיתנות מרתקת בתחושה מתמשכת של חירות-עשייה. הם לא נתנו דעתם בזמן לכך, שגבולות החירות העיתונאית הם גבולות סבלנותו של מו"ל מפסיד. על החירות שאיננה מוכרת עיתונים נאלצו כולם לוותר, בסופו של דבר, בתחושה של צער שקשורה אולי לנאיביות של צעירים.

     

    רבים מכותביו, עורכיו, מעצביו וחולמיו של העיתון הזה צררו את השקפת עולמם ואת סגנונם ועקרו לעיתונים אחרים וגם עשו בהם חיל ושינו את פניהם, אבל לא את מהותם. בעיתונים גדולים יותר ומבוססים יותר לא נהוג להמציא את הגלגל מיד בוקר מחדש, וגם לא נהוג להסתובב במסדרונות בתחושה של דאגה לעצם קיומו של העיתון. לעתים, גם גדולי המאמינים בעתידו של "חדשות" חשבו שהעובדה שהוא באמת רואה אור מדי יום היא סוג של נס.

     

    תחושה של חירות

     

    חוב גדול אני חייבת לאותה תחושה של חירות ולאותה נכונות לבעוט במה שמוסכם ומקובל. כשהגעתי לעיתון, לגמרי במקרה, ארבע שנים אחרי היווסדו, היו שם אנשים שנתנו בי אמון עצום ולגמרי בלתי אפשרי בכל מסגרת תקשורתית אחרת. אני אסירת תודה להם עד היום, ובמיוחד ליוסי קליין, עורכו הראשון של "חדשות". אם יהיה בו הכוח לעשות פעם עוד עיתון חדש, אני יודעת בוודאות שכמה וכמה מוותיקי "חדשות" יעמדו על מפתנו ויבקשו לעבוד איתו. אינני מכירה עורך עיתון אחר בישראל שבטח ביצירתיות של עובדיו כמו יוסי קליין.

     

    והם השיבו לו, כמובן, בעוד ועוד יצירתיות. מדורים ומוספים עלו וירדו בתדירות מבהילה. דרור ניתן לכל סגנונות הכתיבה האישיים האזוטריים ביותר שבנמצא. העיתון נע תדיר בין הרצון לקלוע לטעמם המתהווה של צעירים אנינים ודעתניים לבין הצורך למכור מוצר נגיש לעם הממהר לתדלק את רכבו בתחנות, ולא יודע איזו מלחמה מתחוללת בדוכנים בין הגולייתים הגדולים לבין הילד החדש בשכונה. האגדה מספרת כי היו גם מכות של ממש בין מחלקים מעיתונים יריבים.

     

    אגדה אחרת מספרת כי זה היה העיתון הטוב ביותר שנעשה אי פעם בישראל, והוא לא החזיק מעמד מפני שהיה טוב מדי. עם כל הסימפטיה המשוחדת-לגמרי שיש לי ל"חדשות" ולאנשיו, זה פשוט לא נכון. לא אחת הסתתרו תחת האריזה הגראפית המצויינת שטויות איומות, דלות של תוכן, רדידות מחשבתית וצעקנות. בדיוק כמו בעיתונים האחרים.

     

    הסוד לעשייתו של עיתון שהיה מחזיק מעמד הוא ככל הנראה איזון וכסף, והשניים חסרו שם ככל ש"חדשות" המשיך להיאבק על קיומו הציבורי. על הראשון שילמו מדי פעם בעריפת ראשים. זה מה שקרה ליוסי קליין בניסיונו של המו"ל לכבוש עוד ועוד תחנות דלק. על השני שילמנו גם אנחנו, בקיצוצים תקופתיים בשכרם של העובדים. אני זוכרת שחשבתי אז שחירות הביטוי נגמרת כשאי אפשר לשלם במכולת, וטעיתי. היא נגמרת בדיוק כשהמו"ל ובעל המאה מחליט שנמאס לו. ונמאס לו מפני שהוא לא מוכר. ואיך מוכרים? את הסוד הזה ידעו לגלות טוב יותר בעיתונים האחרים.

     

    פליטיו של "חדשות" נפוצו לפני עשר שנים בתקשורת הישראלית ועשו לה רק טוב. תמצאו אותם בכל העיתונים האחרים, בטלוויזיה וברדיו, במגוון של תפקידים ועמדות של כוח. אחד מהם, אמנון דנקנר, עורך כעת את "מעריב". דנקנר של ימינו לא היה מחזיק מעמד ב"חדשות" מעבר לגילוי הראשון של האינטרסים המתנגשים שלו. אבל דנקנר עשה חיל, ו"חדשות" נסגר לפני עשר שנים. במובן מסוים, עצוב אבל מפוכח, זה כל הסיפור.

     

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים