אור לגויים

זו לא תהיה הגזמה לומר שספרים כמו "הכול מואר" הם הסיבה שבשבילה כדאי להיות מבקר ספרות. ספרים שייחודם כה בולט, שהכשרון שבא בהם לידי ביטוי כה כובש ושההבטחה הטמונה בהם מתממשת כה בשלמות, עד שהם גורמים לקורא דחף שאינו בר כיבוש להמליץ עליהם לכל האנשים שהוא אוהב, ובכלל.

ג'ונתן ספרן פויר הוא חנון יהודי-כל אמריקאי בשנות ה-20 המאוחרות שלו שיצא לטיול שורשים באוקראינה בגיל 19, כדי לחפש את המשפחה שהסתירה את סבו בתקופת מלחמת העולם השנייה. כל מה שהיה לו הוא שמו של שטייטל שכפי הנראה נמחק מעל פני האדמה, מתורגמן אוקראיני ותמונה של סבו עם צדיקי אומות העולם האלמונים שהצילו אותו. הוא לא מצא דבר מלבד השראה, אבל איזו השראה.

המסע המאכזב דחף אותו לכתוב את ספר הביכורים שלו, "הכול מואר", סיפור מסע פיקטיבי-מציאותי בחברת כלבה בשם סמי דיוויס ג'וניור; אלכס, מתורגמן אוקראיני בעל סגנון דיבור חריג ומקסים; וסבו של המתורגמן, אוקראיני קשיש ועיוור למחצה שמשמש גם בתפקיד הנהג. הדיווחים על המסע מובאים בלשונו המשובשת ושובת הלב של אלכס, ששולח אותם, בצירוף מכתבים משעשעים עד בקיעת בטן ועצובים עד דמעות מרות, לפויר עצמו, או יותר נכון לבן דמותו הבדיוני, אותו מכנה אלכס "הגיבור" ("כשמצאנו אחד את השני, ההופעה שלו הרביצה לי בתדהמה... הוא היה נמוך קשות... לגמרי נדהמתי לרעה").

בין המכתבים לקטעי המסע משובצים תיאורים סוריאליסטיים ויפים להחריד של השטייטל הבדיוני, תרחימברוד, שכונה כך על שמו של תרחים אחד, שנפל למימי נהר הברוד הקרים כשהוא מותיר אחריו תינוקת קסומה, סבתא של סבתא של סבתא של הגיבור בכבודו ובעצמו. דרך תיאורי השטייטל נחשפים חייה של העיירה היהודית הפרועה ביותר שראתה הספרות מעולם. שילוב מוזר ומהפנט של הקיצוניות בדמויות שיכולים היו לספק בשביס זינגר או עגנון, מתובל במחלוקות ביזאריות בין זקופי האמונה לכפופי האמונה, שני הפלגים הדתיים של השטייטל, שהוויכוחים ביניהם יכולים היו ללמד דבר או שניים את הליליפוטים של סוויפט, שנחלקו בשאלת המיקום הנכון להתחיל בו את אכילת הביצה.

בין השטייטל הצבעוני, שנדמה לעתים לגטו דמיוני שהוצב בתוככי מקונדו הבדויה של גרסיה מרקס, לבין מערכת היחסים שנרקמת בין אלכס לסבו, לאחיו הקטן ולפויר עצמו, מתפתחים ועולים זרעים אפלים יותר. בסופו של המסע הזה ישנו ציון דרך צפוי אחד, כרוניקה של רצח עם ידוע מראש, שכל מונחיו החינניים של אלכס, כל מאמציו של הגיבור וכל סיפורי האהבה הארוטיים וטורפי הדעת של תרחימברוד לא יוכלו לשלול. החוש השישי של היהודים, זה שפויר מגדיר כחוש הזיכרון ("עבור היהודים, הזיכרון הוא לא פחות בסיסי מדקירת מחט... כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: כמו מה זה נזכר?"), לא הצליח להציל אותם משריפה בחיים בתוך בית הכנסת של זקופי האמונה.

כל הדרכים מובילות אל האנדרטה הבדיונית לנרצחי תרחימברוד שלא היתה קיימת מעולם ואל הזוועה האמיתית לחלוטין, הכאב המציאותי והזיכרון שאין ממנו מנוס.

על ספרו הראשון של פויר שורה אותה הילה של טירוף מעורב בזוועה מנוקדת ביופי ועמוסת הומור (בעיקר שחור) שניתן למצוא גם בספרי ביכורים נוספים שהתפוצצו כמו מרגמות של כשרון לעולם הספרות המנומנם. "בית האלוהים" של סמואל שם, "אדון החצר" של טריסטן אגולף, וכמובן, "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. יש ב"הכול מואר" כוח רב, אלימות מתפרצת, שפה ייחודית ומובנית ומעוף דמיון פרוע. ואם זו לא סיבה מספקת בכדי לרוץ ולהמליץ עליו לכל האנשים שאתם אוהבים, אני לא יודעת מה כן.