אל תביטו אחורה בזעם

פעמים רבות ריחמתי על כוכבי רוק עשירים ומצליחים, אבל לא כמו שריחמתי על דיימון אלברן סולן "בלר", עת הגעתי ללונדון בדצמבר 96'. העיר הייתה מכוסה בפוסטרים של "אואזיס", יריביהם השנואים של "בלר"; מוכר העיתונים באנדרגראונד פרסם את מרכולתו בכותרת ראשית המזכירה את חמשת הערסים ממנצ'סטר; המכירות של "מורנינג גלורי", אלבומם השני של אואזיס, התקרבו לקו ה-10 מיליון, וביוגרפיה חדשה איימה להפוך את הסיפור של הגאלאגרים לדיון ציבורי רועש. כשהוא מובס, מוכה וחבול, דיימון אלברן נסע לאיסלנד כדי לנסות ולהבין איך ההרגשה למכור מיליון עותקים מאלבומך החדש (“The Great Escape”) ועדיין להרגיש מושפל.

כמעט חצי עשור עבר מאז, והשבוע, כמעט במקביל ליציאתו של אוסף הלהיטים של "בלר" שכולל גם דיסק בונוס של הופעה חיה שלהם, הוציאו "אואזיס" את אלבומם החדש, "Familiar to Millions", בפורמט דיסק ו-DVD, המתעד שתי הופעות שקיימה הלהקה בקיץ האחרון בוומבלי שבלונדון. אלבומים אלו מהווים הזדמנות טובה להביט חצי עשור אחורה אל ימי השיא של ה"בריט-פופ" ולנסות להבין את משמעויותיו של קרב הרוק הגדול של שנות התשעים: "אואזיס" נגד "בלר".

סיבוב סווינגי שני

לכל מי שפספס את סיפור מלחמת ה"בריט-פופ", אז הנה הוא בקצרה: היריבות בין "אואזיס" לבין "בלר" החלה באופן רשמי בקיץ 95'. עיתוני המוזיקה, שמאסו ב- 16שנות שלטון השמרנים, היו כמהים לתחושה אופורית-דקדנטית כמו זו שאפיינה את לונדון הסווינגית והצוהלת של הסיקסטיז. הם היו נכונים ודרוכים לקצת אקשן, אולי אפילו לסיבוב סווינגי שני שיבוא. התפאורה לפחות החלה להיראות זוהרת יותר כשטוני בלייר, מנהיג מפלגת הלייבור, הצעיר והליברל איים לרשת את מקומו של המלפפון החמוץ מדאונינג 10, אבל המסיבה האמיתית התחילה עם ההכרזה על הקרב הגדול בין שתי הלהקות החמות של השנה: "אואזיס" ו"בלר".

היריבות בין שתי הלהקות החלה באי אלו השמצות הדדיות, שהעיתונים ניפחו מעבר לכל פרופורציה בניסיון לשחזר את המאבק האגדי בין ה"ביטלס" לבין ה"סטונס" (אגב, בניגוד למלחמת ה"בריט-פופ", חברי להקות אלו היו חברים טובים, היריבות הייתה המצאה תקשורתית). עולם הרוק הבריטי, שבתחילת שנות התשעים דמה יותר לבית קברות שומם מאשר לקרנבל אמיתי, זקף את ראשו, התייצב באומץ מול אבירי הרייב, הציף את ה MTV באימוניות של אדידס, הקפיד לשנן את הנוסחאות המוזיקליות שעשו את בריטניה למעצמת מוזיקה לפני שלושה עשורים וחצי, ורוקנרול חזר לראש מצעד המכירות.

עם אחד עם שיר אחד

חמש שנים עברו מאז ומעניין מה קרה ללוחמים: "אואזיס", שנחלו ניצחון מוחץ בהתחלה, מיחזרו את עצמם ללא בושה וכמעט התרסקו לגמרי בקיץ זה במריבות בלתי פוסקות בין האחים גאלאגר. "בלר", שספגו מכה קשה מההתגוששות, ניסו להתאושש בכיוונים שונים (למשל, השפעות לו-פיי אמריקנים באלבומם "Blur"), אבל הם לא היו מספיק מחודדים וממוקדים. היו להם יותר מדי כוונות טובות עם מעט מדי שירים טובים. שתי הלהקות לא הצליחו לכבוש את אמריקה. אומנם "וונדרוול" של "אואזיס" היה להיט גדול שם, ו"שיר 2" של "בלר" שודר בתדירות גבוהה ב MTV אמריקה, אבל אלו היו פלישות קומנדו קטנות. הכיבוש מעולם לא הושלם.

במבט מדוקדק על שתי הלהקות, יש יותר קווים מקבילים בין "אואזיס" לבין "בלר" מאשר הבדלים. אומנם הראשונים דומים לחבורת רחוב אלימה מספריו של צ'ארלס דיקנס, ואילו אלברן וחבריו נראים כאילו יצאו מאחת מהמסיבות הדקדנטיות שמתוארות בספריו של אוסקר וויילד, אבל השורשים המוזיקליים של שתי להקות זהים. "אואזיס" נשמעים כמו שילוב של ה"ביטלס", בואי, ה"מי", ה"פנים הקטנות", "טי- רקס", ה"סקס פיסטלס" וה"קינקס" בתחילת דרכם. "בלר", נשמעים כמו כל אלה, אבל מזכירים יותר את ה"קינקס" באמצע דרכם ("פארקלייף" הוא אלבום "קינקס" למהדרין), ומושפעים גם מסקא ומאלטרנטיב של האייטיז. במבט גס על השירים, אפשר לטעון ששתי הלהקות האלו מתבססות על אווירה של שיר אחד אותו הן משכתבות כל פעם מחדש: "כל הברנשים הצעירים", שכתב דייוויד בואי ל"מוט דה הופל" ("בלר" חנקו את הבית, "אואזיס" את הפזמון).

החיים המודרניים הם זבל

בהאזנה לאלבומים החדשים של "בלר" ו"אואזיס", אפשר להבחין ששתי הלהקות יודעות את העבודה (אגב, למרות הנוכחות המזעזעת של הסולן ליאם גאלאגר, "אואזיס" נשמעים טוב יותר בהופעה), ניחנים במספיק כשרון ליצור להיטים, מחזיקים באידיאולוגיה קלאסית של רוק (החיים המודרניים הם זבל / אז קח "מורנינג גלורי" לארוחת בוקר), אבל הם לא יותירו חותם על הדורות הבאים, מלבד תיעוד היסטורי לכך שאמני שנות התשעים ידעו להעתיק היטב המנונים של דורות קודמים.

שתי הלהקות אינן נהנות מסולנים גדולים. לאלברן יש מעט שאר-רוח, לליאם גאלאגר יש צליל ניסור מרשים בקולו (כשהוא לא שיכור ורווי קוקאין), אבל שניהם מוגבלים ומתקשים לסחוב תקליט שלם, בטח שלא הופעה של שלוש שעות. ולגבי הטקסטים, "בלר", במיטבם, מתעדים באלגנטיות קריקטורות קטנות של חיי יומיום פרובנציאלים, ו"אואזיס" נשמעים איכשהו אינטיליגנטים כשהם גולשים לנונסנס ("סופרסוניק", למשל), אבל גאלאגר הוא לא לנון, ובטח שאלברן הוא לא ריי דייוויס.

מוזיקת פופ חייבת להיתמך בידי אישיות גדולה ולאף אחת מהלהקות האלו אין את הדמות שתהפוך אותם ראויים להתייחסות עוד 20 שנה. אולי, אבל באמת אולי, אם נואל גאלאגר המוכשר יעז יותר בכיוון של "Setting Sun", שיתוף הפעולה שלו עם "הכימיקל בראד'רס", יתנו לו חדרון קטן בהיכל התהילה של הרוקנרול.

אני רוצה עוד

למרות כל זאת, ה"בריט-פופ" אולי לא תרם לשינוי המוזיקה הפופולרית בשנות התשעים, אבל הוא סיפק להיטים טובים לרשימת השידור הנוראית של ה MTV, ומי שמצא את עצמו אבוד בין מבול להקות הבנים-בנות מצד אחד, והתקשה להבין את קסם הרייב מצד שני, יכל לפחות לחגוג יחד עם עוד 70 אלף איש בהופעות הענק של "אואזיס" בוומבלי. ה"בריט-פופ", בסופו של דבר, הקפיא קריקטורות של תאווה, תשוקה, מרידה, אלימות וארוגנטיות (זו התרומה הכי גדולה של "אואזיס") והפך אותם לדימויים שממחישים את המציאות של שנות התשעים. מי יכול לשכוח את נאומו של נואל גאלאגר בטקס ה"בריט" של שנת 96': "יש לי מיליונים בבנק, יאכטה גדולה, שלוש מכוניות יגואר ושני בתים, האם זה מספיק בשבילי? לא! אני רוצה עוד".

חגיגה ציבורית

לסיום, מספר מילים על ה DVD של "אואזיס". מדובר בתיעוד שתי הופעות של "אואזיס" שהתקיימו באצטדיון וומבלי ב 21 ביולי, בהן צפו יותר מ- 70 אלף איש. ההופעות התקיימו על רקע קשיים גדולים שפקדו את הלהקה. העיתונות הבריטית דיווחה בתדירות גבוהה על מריבות בלתי פוסקות בין האחים גאלאגר ושניהם גם התגרשו זמן קצר אחר כך. למרות ש"אואזיס" אינם במיטבם בהופעה זו (כל מי שראה את הופעת הבכורה שלהם שצולמה ל MTV לפני שש שנים, יודע כמה טוב הם מסוגלים להישמע בהופעה), ה-DVD מצליח להמחיש את החגיגה הציבורית הגדולה שהייתה שם והוא מכיל את מיטב הלהיטים של הלהקה. הוא כולל ראיונות עם האחים גאלאגר ותיעוד של הקמת הבמה וההכנות לקראת ההופעה. מומלץ למעריצי "אואזיס" בלבד.