חיים שכאלה

כדי להגיע לטקס, שהתקיים במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, נאלצו הכט ובתו דפנה לצלוח את הפקקים האופייניים לכביש החוף במוצאי שבת. את הכניסה לאירוע הישראלי הזוהר של השנה עשו השניים כשהם מסתובבים בין כוכבי הטלוויזיה ונצמדים לקירות, בניסיון נואש להימלט מאור הזרקורים. כנראה ככה מרגישים כשעושים מעבר חד מדי מהפסטורליה של המושבה מגדל שלחוף הכנרת, מקום מגוריהם, אל תוך הקלחת הרותחת של השואו ביזנס. בעצם, הכט היה כל כך בטוח שלא יזכה, עד שהתלבט אם כדאי בכלל להיכנס לפקקים. "תאר לעצמך שהיו מודיעים על הפרס ל'רשיון להרוג' ולא היה מי שיעלה לבמה לקבל אותו...".

התאוששת כבר מהלם הזכייה?

"בוא נאמר הפתעה במקום הלם. הנושא עשה כאן את העבודה. תאונות דרכים בפריים טיים זה נושא שמושך את תשומת הלב, מה גם שהיה שידור חוזר עם רייטינג מפתיע ולא פחות מ-90 אלף פניות לאתרי האינטרנט של התוכנית, מתוכן למעלה מ-6,000 דיווחים על מפגעים".

"חיים הציל את בעלי", צילצלה למחרת הטקס תושבת באר שבע אל מפיקי תוכניתו של הכט. "בתוכנית השלישית", משחזר הכט את הסיפור, "הצבנו ניידת בכביש הסרגל לאמבוש של בדיקות ראייה, לאחר שהצטברו נתונים הקושרים תאונות לנהגים שלא רואים טוב. ראה את התוכנית הבן אדם מבאר שבע, אמר לעצמו 'וואללה, גם אני לא רואה טוב בנהיגה', והלך לבדיקה. בבדיקה גילו לו גידול מאחורי העין, לא עלינו, והצילו אותו. בלי כוונה עשינו מצווה".

נושא התאונות נדלק אצל הכט מתוך נגיעה אישית: "זה קרה כשגרתי בשכירות בקיבוץ משמר דוד. שכן שלנו, איש משמר הגבול, נפצע קשה בתאונת דרכים, שכב שלושה חודשים בבית חולים ומת. כשהלכתי לבדוק את רשימת ההרוגים בתאונות, הוא לא היה ברשימה. חשפתי ב'קול ישראל' את העובדה שרשימות הרוגי תאונות הדרכים הן ישראבלוף. מי שלא מת במקום, לא נכלל בהן. זה קומם אותי. כשערכתי את 'יומן השנה', החלטתי להקריא את כל שמות חללי תאונות הדרכים באותה שנה. המנהלים חשבו שנפלתי על הראש, אבל זה לא עזר להם. 600 שמות הקראתי שם, וזה היה מסמך רדיופוני מזעזע".

הרגשת מגויס?

"לא מגויס, פוחד. כן, גם עכשיו אני פוחד בכבישים. סטטיסטית, הסיכוי מסתובב באזור שלך ומתקרב אליך כל הזמן. אבל אני עצמי לא האמנתי שאפשר להפוך את זה לחומר של פריים טיים".

בדרכו אל הפריים טיים התנסה הכט באחת החוויות הכי גדולות של חייו, כששותפו להגשת הסידרה "התקף לב" היה ד"ר כריסטיאן ברנרד המפורסם, חלוץ השתלות הלב בעולם. "הוא היה אחד האנשים המרתקים ביותר של המאה העשרים", נזכר הכט, "לא רק רופא ומנתח דגול, אלא גם טיפוס ססגוני מאין כמוהו. בגיל שבעים פלוס הוא עוד היה פלייבוי".

איך הוא הגיע לתוכנית שלך?

"את הספר שלו, 'חמישים דרכים להצלת חייך מהתקף לב', גיליתי תוך כדי תחקיר שערכתי באחת הספריות בלונדון. התקשרתי לחווה שלו, מעל קייפטאון, שם גידל 34 זני חיות שהיו על סף הכחדה, ובחוצפה צברית הצעתי לו לראיין אותו. 'שלח תסריט', הוא אמר לי, אז שלחתי. פתאום אני מקבל ממנו טלפון. 'מי המנחה?', הוא שואל אותי. אמרתי לו שהמנחים הם פרופ' יונתן חסין ואני. לתדהמתי הוא שאל: 'האגו שלך לא ייפגע אם יתווסף עוד שם של מנחה?'. לא האמנתי שזה הולך לקרות, עד שהוא נחת במטוס שהגיע מיוהנסבורג".

מה שמדהים הוא שמייד לאחר שהסתיימו הצילומים הוא נפטר.

"התחושה שלי היא שהוא פשוט כיבה מנועים. כלומר, החליט שהוא גומר. ברנרד נהג לומר שהאדם צריך למות צעיר, וכמה שיותר מאוחר. הוא החזיק מעמד עד קרוב לשמונים, בלי שהגיל ניכר עליו. לא אשכח איך בגמר הצילומים התכנסנו עם הצוות בפאב קטן בבריסל, והוא הרים כוסית במילים 'אני רוצה להיפרד מכם, ואם למות, אז מהתקף לב מהיר'. כעבור שלושה ימים הוא נפטר".

הסידרה "התקף לב", שצולמה בחמש זירות צילום - ישראל, יוון, כרתים, צרפת ובלגיה - היתה טבילת האש הבינלאומית של הכט. הוא הגיע אליה ממש לא במקרה: "התקף הלב שלקיתי בו בדיוק ביום הולדתי ה-50, הביא אותי לעניין. הרווחתי את ההתקף ביושר. עבדתי כמו מטורף וזה תפס אותי בעודי מצלם כתבה ל'משעל חם' על קו התפר, משהו מעצבן במיוחד. הראיתי שם איך תושבי שטחים נישאים בקלות לערביות ישראליות, מקבלים תעודות כחולות, ובעודם פעילים נגדנו ב'גדודי אל אקצה', מקבלים קיצבאות ביטוח לאומי".

הכט מקפץ בקלילות מנושא לנושא. שיחתנו מתנהלת אגב סיום צילומי סידרתו הבאה, "יצאת צדיק", אותה הוא עושה ל"קשת". בעלי מקצוע מוזמנים לביתה של משפחה אמיתית כדי להתמודד, בתיעוד של מצלמות נסתרות, עם בעיות שאירגנו להם מראש. במקום להעניש את הנוכלים, הכט מעניק מדליות ל"צדיקים". "נכון שלא קל למצוא אותם, אבל יש בהחלט צדיקים", הוא אומר.

הסידרה הבאה, שלמענה הרחיק עד המזרח הרחוק, כבר ערוכה ומוכנה לשידור. הכט וצוותו תיעדו את היבטי החיים השונים בסינגפור, מדינה שבה מצא נקודות דמיון לישראל. "תרגיל בחשיבה", הוא מכנה את הסידרה בת חמשת הפרקים. "אם הסידרה לא תעורר אותנו למחשבה על עצם חיינו בארץ, פשוט לא נהיה פה. אם נושא פי גלילות, למשל, לא יטופל כמו שצריך, אנשים עוד ייהרגו בגללו. בסינגפור הכשירו אי בלב ים ואליו העבירו את פי גלילות שלהם, בעוד שאצלנו חיים כבר עשרים שנה בציפייה שיקרה משהו וכלום לא קורה. אחרי הכל, הטווח שהדמוקרטיה שלנו רואה הוא משאלי דעת הקהל של סוף השבוע".

כמו בתוכניות "משעל חם" בעבר, שבהן נהג לשים אצבע בוטה על הנקודות הכואבות והמרגיזות בחברה שלנו, כך הוא עושה כעת בסידרות הטלוויזיה שלו. הכט מתרגז כמו אחרים, ובאופק כבר נראה יעד נוסף להסתערות - מס הכנסה: "זהו אחד מזרעי הפורענות בחברה שלנו. המוסד הזה הפך אותנו למדינת הקומבינות, עם המס הלא הגיוני שהם גובים מאיתנו. אבל לא מדובר כמובן רק במס הכנסה", הוא מוסיף מייד. "כשאני פותח עיתון, יוצא לי עשן מהאוזניים. מה שאני קורא שם או רואה בטלוויזיה, ממש מעצבן אותי, אז כהגנה אני נמנע מצפייה. ועוד משהו: אני משוגע על ספורט, במיוחד על כדורגל, אבל בחיים לא אתחבר לשידורי הכדורגל בתשלום, שבעיני הם משהו שנולד בחטא. זאת מאפיה, מה שהולך שם. קבוצת כדורגל מליגת העל חייבת שלושה מיליון ש"ח למס הכנסה, ולא רק שהשמיים לא נופלים, אלא שהם רוצים שנסגור להם את החוב בצפייה בתשלום".

במקביל לעצבים שהכט תופס ולמסעות הדילוגים בין סידרות הטלוויזיה שלו, ביומיום יש לו חגיגה אחרת - הוא מנהל את תחנת הרדיו האזורית "קול רגע", המשדרת מקיבוץ בית קשת לגליל ולעמקים. כשהוא לא בסינגפור או באיזה חור אחר, הוא משדר מדי יום, בין 12 ל-2 בצהריים, תוכנית שיחות עם מאזיני הצפון. "הקשר הבלתי אמצעי איתם, בניגוד למה שהייתי מורגל בעבר ב'קול ישראל', מהווה בשבילי תענוג צרוף", הוא מעיד.

מחוץ לשעות הטלוויזיה והרדיו הכט מוסק זיתים ומייצר שמן מהכרם שהוא מעבד סמוך לביתו במגדל. "אני יכול לדבר עד מחר", הוא אומר, "אבל זהו המקום שבו אני מרגיש הכי מחובר לאדמה. זאת בשבילי התרופה הטובה ביותר מכל הלחץ של התקשורת".