מחכים לשליח: "אוריקה"

גירסאות רבות נעשו כבר בארץ ל"מחכים לגודו" של סמואל בקט, אך נראה שהעיבוד למרוקאית, שיצרה הבמאית חני אלמליח הרצל, הוא הגירסה המוזרה ביותר שנראתה עד היום, כי היא מצליחה להפוך את הדרמה האקזיסטנציאליסטית המנוכרת של בקט לקומדיה עממית עם סוף סנטימנטלי.

גיבורי המחזה, '“אוריקה”', הם זוג יהודים כפריים ממרוקו, אלבר וארלט, שמחכים באמצע המדבר לשליח העלייה שהבטיח לבוא ולקחת אותם לארץ הקודש. כמו במחזה של בקט השליח לא מגיע, ובינתיים הם עושים מה שהם יודעים לעשות הכי טוב - להתקוטט ביניהם.

שני השחקנים, עפרה פרץ וחיים דרעי, יוצרים דמויות קצת מוגזמות אבל אמינות בפרטים הקטנים של ההתנהגות, ובעיקר מאוד משעשעות בדינמיקה ביניהן. פרץ ממש חוגגת בדמות האישה המרוקאית הקולנית, שפותחת פה על כל עניין, אך גם נושאת את הבית שלה במזוודותיה. דרעי, לעומתה, בונה דמות יותר מופנמת עם כל הג'סטות הקטנות של האדון הפרובינציאלי, שהופך אפילו הדלקת סיגריה לאקט טקסי, וגם חולם בצרפתית.

בהתחשב בהצלחה הנמשכת של תיאטרון היידישפיל, שמגיש לקהלו שילוב של שבטיות משפחתית והתרפקות סנטימנטלית על העבר, קשה להלין על תיאטרון מסחרי במרוקאית שעושה מעשה דומה, כל עוד זה נעשה ברמה סבירה. זהו בהחלט תיאטרון קומי עשוי היטב, אם כי חף מכל שאיפה לאמירה אמנותית יותר מורכבת. חבל רק שהחליטו לגרור את שמו של בקט לתוך העיסקה, כי לצד הייאוש הקיומי והתלישות של האדם, כפי שמציג אותם בקט, הטקסט החביב של אלמליח הרצל והדמויות הסטריאוטיפיות המשעשעות שלה נשמעות דלות וחסרות בשר.