לרדת לעומק, לגעת ברוח
תוכנית התרבות של יואב גינאי בערוץ 1 מצליחה לשרוד ותשודר בשבת בפעם ה-50. "אני מנסה ליצור אנציקלופדיה טלוויזיונית ליוצרים המובילים והמעניינים בישראל בכל התחומים", הוא אומר
למה תוכניות תרבות לא תופסות בטלוויזיה הישראלית?
"תוכניות התרבות המצליחות בדרך כלל לא עוסקות באקטואליה אלא מדברות על טווח רחב יותר, עוסקות באנשים ובתופעות. כמו למשל 'דו"ח אינטימי' של דב אלפון או תוכנית הספרים של אבירמה גולן שיוצאת מתוך הספרים החדשים לנושאים כללים יותר ויורדת לעומק. לדעתי - יכול פשוט להיות שהמדיה הטלוויזיונית אינה מתאימה למסגרת רחבה של כרוניקה תרבותית. היא כן יכולה להתמודד עם מגזינים של בידור כמו ערוץ E! או גיא פינס שהם מצוינים לסוגם, אבל לא עם תוכניות שיעסקו בספרים, מחול או תערוכות"
יכול להיות שהסיבה היא שתרבות נחשבת לאליטיסטית, מרוחקת ומנותקת?
"אני לא רואה בתרבות דבר גבוה או אליטיסטי אלא משהו עמוק. תרבות מדברת ללב של כולם, אבל דורשת התייחסות מעט יותר מרוכזת, לא התייחסות אינסטנט. היא עמוקה, משוכללת, דורשת מחשבה ואולי לעתים קשה לעיכול, אבל היא בהחלט לא דבר גבוה".
מה ההבדל בין "לגעת ברוח" לבין תוכניות אחרות?
"אני מביא לתוכנית יוצרים. אני לא מביא פרפורמרים, אלא אם כן יש בהוויה שלהם סוג של יצירה. זה נושא שמרתק אותי, תהליך היצירה. רציתי ליצור אנציקלופדיה טלוויזיונית ליוצרים המובילים והמעניינים בישראל בכל התחומים. חשבתי שהרבה יותר נכון לראיין אותם במקום שנוח להם ונעים להם ושבו הם ירגישו הכי טוב ולכן בדרך כלל המרואיינים בוחרים את הרקע. מבחינה טלוויזיונית זה נותן לקהל סוג של מציצנות אבל לא צהובה".
לאן מעניין אותך ללכת בראיונות?
"אני מנסה לפצח את תהליך היצירה. מרתק אותי להבין מה מביא אדם ליצור דבר חדש, להוליד, לברוא יצירה בתחומו, מה עושה לו את זה ומה מניע אותו, באיזה אופן התחושות שלו מתפרצות ומסתדרות לכדי יצירה. זה נכון שלעתים היצירה פשוט נולדת ואין הסבר לאיך זה קורה, אבל בעצם קיום השיחה והדינמיקה שנוצרת בה, אפשר להבין מתוך הארומה שמתפשטת תוך כדי, מיהו האיש שעומד מאחורי היצירה".
יש קווים לדמותם של האנשים אותם אתה בוחר לראיין?
"זה מאוד רחב. אני מראיין יוצרים מכל התחומים. הדוגמאות של פרופסור מיכאל הר-סגור או ליה ון ליר ,אולי לכאורה לא מייצגות יצירה פרופר ובכל זאת. הר-סגור מבחינתי הוא יוצר בתחומו בכך שהוא מצליח להביא את ההיסטוריה, לימוד ההיסטוריה והשיחה עליה לכדי סוג של יצירה. גם ליה ון ליר, למרות שהיא מודה שאינה יוצרת קולנוע בעצמה ואפילו אמרה שהיא לא מוכשרת בקולנוע, מה שהיא יצרה בארץ מבחינת חינוך לקולנוע ומודעות לקולנוע, הסינמטקים והארכיון הישראלי ,שווה ברמתו ליצירה".
אתה מראיין מאוד ותיק וזו ארץ קטנה. אנשים עדיין מפתיעים אותך בראיונות?
"בהחלט. יש משהו במפגש האינטימי שמצליח להביא דברים אחרים. הראיון הכי קשה שהיה לי הוא אולי עם מאיר ויזלטיר. הוא משורר מדהים אבל איש שמאוד קשה להגיע לנימי נפשו, הוא מאוד מוגן ומשוריין ואני חושב שאיתו הזעתי הכי הרבה. יורם טהר-לב מאוד הפתיע אותי כשהצהיר On Camera שהוא מפסיק לכתוב שירים מכיוון שרמת הכתיבה בארץ ירדה ואנשים לא מתייחסים כאן יותר לדברים שהאמין בהם כמו חריזה ומשקל.
היו פגישות מאוד מעניינות למשל עם מלך מלכי הבוהמה של תל-אביב בשנות ה-60, איקה ישראלי. ממרום שבתו בשכונה חרדית בירושלים עם פאות וקפוטה הוא סיפר על געגועיו לתקופת הבוהמה ועל הגלריה החרדית הראשונה שהקים. הוא סיפר על תהליך החזרה בתשובה שלו ומבעד לשיחה שהיתה לכאורה צפויה, ראיתי דוק של געגועים לימים הטובים ההם. היתה לי שיחה מקסימה עם עמוס קינן שמאוד חששתי ממנה כי הוזהרתי שהוא איש קשה. הוא סיפר על ידידותו מהעבר עם אריק שרון ועל פציעתו בדיר יאסין. הופתעתי מאד לשמוע מהאיש הזה שנחשב שמאלני מובהק אומר שסיפור דיר-יאסין כפי שהוא מסופר על-ידי הערבים אינו אמת.
גם המפגש עם ג'ו עמר היה מאוד מרגש. הוא סיפר על הקיפוח שלו ברדיו הישראלי בשנות השישים, על בניו שחיים בחו"ל והוא מתגעגע אליהם על געגועים לאשתו שנפטרה".
יש לך אג'נדה תרבותית, סדר יום שחשוב לך להעביר?
"חשוב לי לתת בבואה אמיתית של מה שקורה כאן. להיעזר בזה שאני עובד במוסד ציבורי על מנת לא להיות מושפע באופן מטורף מנושא הרייטינג. זה לא אומר שאני עושה משהו שאינו קומוניקטיבי, אבל מצד שני אני לא אצהיב או אכחיל את הנושא. תפקידה של רשות ציבורית הוא להביא את התרבות באופן מאוזן שאינו מונע רק מרייטינג ומאפשר להתעמק בדברים, מה שקשה לעשות בערוצים אחרים. מצד שני אני לא רוצה ליצור גטו כזה או אחר של תרבות אלא לתת משהו שכולם יכולים להתבשם ממנו והוא אינו מיועד רק לכמה יודעי חן. תרבות טובה מצליחה לפגוע ולרגש ולגעת בהרבה מאוד קהלים, לא תמיד אולי ברגע הראשון אבל יש בה מעגליות שמצריכה טווח של זמן".
איזה סוג של תוכניות תרבות חסרות לך בטלוויזיה הישראלית?
"אני לא אגיד ברנרד פיבו כי כולם מזכירים אותו ובכל זאת זה נכון, חסרות תוכניות שמצליחות כמותו לייצר רצינות ובמקביל לגעת בקהלים רחבים. זה לא קיים כאן למרות שאני מאמין שכן אפשר לעשות את זה".
מה אתה אוהב יותר את הטלוויזיה או הרדיו?
"אני הרבה יותר אוהב רדיו. הוא פשוט וקל לתפעול ובו אני סוליסט. בטלוויזיה אני תלוי בצוות והתוצאה היא לא בהכרח קשורה למה שתכננתי. הטלוויזיה מורכבת יותר מבחינה זו שהיא נותנת לצופה קול ותמונה ובכל זאת, הרדיו זה המקום שבו אני מרגיש הכי נוח".
אם היית יכול לראיין אנשים שכבר אינם איתנו, מי הם היו ומה היית שואל אותם?
"זו שאלה מאוד רצינית. הייתי רוצה לראיין את חנוך לוין ולשאול אותו איך הוא רואה אותנו ואת מה שקורה כאן. אני משוכנע שהאמירות שלו היו יכולות להיות משעשעות וחכמות ושהיינו יכולים להסיק מהן מסקנות. אורסון וולס הוא עוד אדם שהייתי רוצה לראיין. הוא בעיניי אחד היוצרים הגדולים שהיו אי פעם. זה לא כל-כך חשוב מה הייתי שואל אותו או מה הוא היה משיב. עצם המפגש איתו מרתק. למרות שלעתים פוגשים אדם גדול שמסתבר כקטן כך שלעתים עדיף להישאר עם הפנטזיה.
אשה שמאוד הייתי רוצה לראיין היא אום כולתום, אני עושה עליה כעת סדרה בתחנת הרדיו 88fm ובמסגרת התחקיר אני קורא עליה המון. ככל שאני קורא יותר כך היא מרתקת אותי יותר. אום כולתום הפכה לאייקון וזכתה לסגידה שאין ולא היתה שכמותה בעולם המערבי. כשהתוכנית היומית שלה שודרה ברדיו, כל מצרים נעצרה. היא על טבעית. כמובן שהייתי מאוד רוצה לראיין את אדית פיאף ואת ג'ון לנון, אבל אם מותר לי לבחור אדם נוסף אחד זה חייב יהיה להיות ז'אק ברל. תרגמתי כמה שירים שלו ואני רואה בו סוג של חוצן, אדם שהוא על-אמן. היצירה שלו לא אנושית במובן המלאכי שלה, זה בלתי אפשרי שאדם הצליח לכתוב כך. הוא היה מכשף וקוסם של מילים".
ובתוכנית ה-50 אתה מראיין את מי?
"את כוהנת המין הגדולה רות וסטהיימר בראיון שמצליח לחדור מעבר לדמות הליצנית שאנו מורגלים לראות בה. תצפו".
לגעת ברוח - ערוץ 33, יום שבת בשעה 16:00. ערוץ 1 מוצ"ש בשעה 19:30
