מרחף בשמי תל אביב

ברנדון שלפר, בן 25 מאוסטרליה, הצטרף להפקה בתחילת השנה והספיק להופיע עד כה בברלין, טוקיו וישראל. "לא ממש ידעתי למה לצפות, למרות שחבר ישראלי שלי שחי בברלין שלח לי תמונות של תל-אביב לפני הנסיעה", הוא מספר, "זה לא שחששתי להגיע הנה או משהו. הבנתי שבניגוד לאיך שהדברים נראים ברשתות השידור בחו"ל, ביומיום רגוע פה. חוץ מזה אני מאמין שתמיד יש איזו שהיא סכנה בנסיעות. בשבוע הראשון, אגב, חשבתי שהאווירה הכללית פה מזכירה את ספרד, אולי בגלל החום והאנרגיה של האנשים ברחוב".

לוח הזמנים הצפוף שכולל 10 מופעים בשבוע לא מאפשר לחברי הלהקה הרבה זמן לנשום, ובכל זאת על חיפה, ירושלים וים המלח, הם כבר הספיקו לסמן וי. "יש לנו יום חופש יחיד בשבוע, שבו אנחנו בדרך כלל מותשים ואז או שנשארים בדירה או שקופצים לים או לעשות קניות", הוא אומר, "זה מופע שדורש המון מבחינה פיזית ונפשית ולכן הרכב השחקנים כל הזמן משתנה. זה סוג של מופע שאתה יכול לעשות אך ורק לזמן מוגבל לפני שאתה מתעייף. מצד שני בסוף כל ערב האדרנלין בגוף היסטרי כך שלרוב אנחנו יוצאים אחרי ההופעה".

אם במקרה אתם מחוץ לעיר ומחפשים מועדון טוב לשחרר בו איברים, אתם יכולים לבקש המלצות מברנדון שמכריז "אני מכיר את כל המועדונים בעיר". ה-TLV והאייס בראש הרשימה וכן, הוא כבר מכיר את הבעלים. "חיי הלילה של תל-אביב מטורפים לגמרי, אני חייב להפסיק לצאת כל-כך הרבה, זה כמו מערבולת", הוא אומר ומשחרר פיהוק.

אחרי שהופיע בשלוש הפקות שונות של "דה לה גווארדה", הוא אומר שבעיניו ההבדלים בין הפקה להפקה קשורים בהרכב האנושי שלהן. "בטוקיו הקאסט היה מורכב כולו מארגנטינאים והאנרגיה היתה אחרת לגמרי. זה היה צוות שעבד יחד במשך שנתיים ונוצרו שם קשרים כאלה שלא נזקקו בכלל למילים. זה טוב ולא טוב, מכיוון שבתיאטרון פיזי, כשאתה מכיר את הפרטנרים שלך אתה נוטה ליפול לרוטינה, בעוד שהמופע בעיני דורש ספונטניות מסוימת. בהפקה בישראל הספונטניות הזו קיימת מאוד, כל ערב נראה אחר".

הקאסט שנמצא כעת בישראל מגיע מטייוואן, קוריאה, ארגנטינה, ארה"ב, איטליה, הולנד, אוסטרליה, קניה ודרום אפריקה. בתוך בליל השפות שנשמע במהלך החזרות אפשר לשכוח שאתם בלב ליבו של המטרופולין הישראלי. אחת המשתתפות, שחקנית מטייוואן, אינה מדברת בכלל אנגלית והתקשורת איתה נעשית באמצעות חבר נוסף בלהקה מטייוואן. "זו בהחלט קבוצה מעניינת של אנשים", אומר ברנדון.

"קהל של תיאטרון" 

את הקהל הישראלי הוא מגדיר "קהל של תיאטרון" כזה שנכנס לאולם, מתיישב על הכסא, רוצה שיבדרו אותו ובתמורה מוכן למחוא כפיים בין סצינה לסצינה. "זו לא ביקורת", הוא מבהיר ומסביר: "נדמה לי שהקהל הישראלי מעדיף לא 'להתלכלך', לא להיות חלק מהשואו ויותר להיות מתבונן מהצד". בטוקיו, לדבריו, הקהל לא מוחא כפיים בכלל אלא צורח. "היו חלקים מהמופע שלא הצלחנו לשמוע את המוזיקה בגלל הצרחות". בברלין, לדבריו, הקהל היה קר ומעט מנוכר, "אבל מה אפשר לצפות מאנשים שנכנסים לאולם דחוס כשבחוץ מינוס 20 מעלות?".

חברי "דה לה גוארדה", יחגגו את חג המולד ואת ראש השנה האזרחית החדשה בישראל. על מנת לחוש מעט את אווירת החג, שבמהלכו הם בעיקר יעבדו, הם יציבו עץ אשוח באכסדרת אולם הסינרמה, ליד החנוכייה, ובחצות ה-31 בדצמבר ישיקו כל הנוכחים באולם כוסיות שמפניה. "זה בהחלט קצת מוזר לא לחוש את אווירת החג עם הרחובות המוארים וכל זה, אבל אני כבר רגיל לזה. זה אולי הדבר שהכי קשה בעבודה לא לחגוג ימי הולדת וחגים עם החברים והמשפחה ולהתנהל על-פי לוח שנה שבו חגים לא קיימים. 'דה לה גווארדה' במובן מסוים הם משפחה אחת גדולה וממילא הגדרת החיים שלי נעה בין פוקוס מוחלט וכיוון ברור לבין נסיעה אחת ארוכה ברכבת הרים. ככה זה, הוא מסכם.