כשהייאוש לא נעשה יותר נוח

חברי קבוצת תיאטרון "קליפה" עייפו מהביורוקרטיה, העלבונות ועליבות חייהם כיוצרים במטרופולין הישראלי, תל-אביב-יפו, ועכשיו הם מבקשים מפלט מחזית המאבק היומיומית על השקל, שמרחיקה אותם לאט ובטוח מהיצירה.

תמורת מקום להניח את הראש וחלל עבודה ליצירה הם יעבירו במשך חודשיים, החל מינואר, סדנאות ושיעורים לתושבי קיבוץ יטבתה. בזמן שנותר ייצרו עבודה חדשה בהשראת המקום, שתועלה בערב חד-פעמי בפארק תמנע. היצירה, מתברר, חזקה גם מהשורשים - ויכולה להתקיים בכל מקום. כשייגמרו הקיבוצים המארחים, היא תעבור לגרמניה, יפן או לכל מדינה אחרת שתאפשר את קיומה.

עוזבים את הבית

קבוצת "קליפה" חולקת מזה שלוש שנים את חלל תיאטרון אלהמברה הישן ביפו עם קבוצת תיאטרון "נוצר". המבנה, נכס היסטורי בבעלות פרטית, הוא חורבה, שעל השימוש בה משלמים חברי הקבוצה מכיסם 7,000 שקל בחודש. קבוצת יוצרים שעוסקת בתיאטרון פיזי-טוטאלי חייבת בית משלה, ואינה יכולה להסתפק בשכירת אולמי חזרות שניתנים מתוקף טובה כזו או אחרת. מבנה אלהמברה הוא הזול מבין המקומות שענה על צרכיה.

"כשהייאוש מתל-אביב הפך מעיק, שלחנו אימיילים לכל מיני מקומות בארץ, ופתאום הבאנו שיש לא מעט חברות שמעניין אותם שיחיו בקרבם יוצרים כמונו. זה מצחיק, מצד אחד, מאוד מעריכים אותנו בעיריה, אוהבים ומתפארים בזה שגם לתל-אביב יש מעין 'Blue Mens Group' או 'מומנשנץ' משלה. נחמד להם שיש להם תיאטרון חזותי שיושב במועדון סופר אלטרנטיבי. אז כן, הערכה יש, ולראייה כל הפרסים שהוענקו לנו לאורך השנים, אבל מה זה עוזר כשאנחנו יושבים בלב המאפליה ביפו ושקועים עד צוואר בחובות אישיים לבנק, מכיוון שהממשלה לא מעבירה כספים שהתחייבה להעביר? אנחנו לא מתבכיינים. אנחנו עושים מה שאנחנו צריכים בשביל לשרוד. יש לנו אופציה לעזוב את העיר ואת הארץ. אנחנו פורשים רשת שתאפשר לנו להאריך את תקופות הפעילות שלנו בחו"ל, על-מנת שנוכל להמשיך ולשרוד פיזית וכלכלית".

שפה משלה

תיאטרון "קליפה" הוקם בשנת 1995 על-ידי הרמן ובן זוגה, דמיטרי טולפנוב. החלום של שניהם היה ליצור תיאטרון חזותי שיעביר חוויה בימתית מקורית. לאורך שנות קיומה הצליחה הקבוצה לייצר שפה אמנותית משלה ולהעשיר את נוף היצירה המקומי בהפקות כמו "לבירינט" או "דאוס אקס מכינה", שפתח את פסטיבל ישראל לפני כשנתיים. מאבק הקיום המתיש, כך הם מרגישים בשנתיים האחרונות, מייבש אותם. "אנחנו רואים את זה הולך ונגמר. בשנים האחרונות הבנו, דמיטרי ואני, שאנחנו יוצרים עצמאיים שיוצרים בחו"ל", היא מתוודה.

במהלך 2003 עבדה הקבוצה תקופה מסוימת ביפן, הרוויחה כסף ובעיקר זכתה ליחס של כבוד. "אנחנו זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה, לאותה טיפת כבוד למה שאנחנו עושים. מעולם לא ציפיתי להתעשר ממה שבחרתי כמקצוע, זה לא הכסף שחסר, חסרה לי חרדת הקודש שבה מתייחסים במקומות אחרים לעשייה. כרגע, בנקודת השבירה שבה אנו נמצאים, אני זקוקה להרגיש את ההערכה. בכל ארץ מתוקנת מי שצבר ניסיון ועבר כברת דרך, זוכה להגיע למקום שבו הוא יכול להתמקד בעשייה. בישראל מי שלא עושה את כל הבלה-בלה שמסביב לאמנות, לא שורד. המאבק על איסוף פרוטות מהרצפה הוא בלתי פוסק. בשנים הראשונות אמרתי לעצמי שזה דוחה, אבל יש לי מטרה. אחרי יותר משבע שנים, הידיים שלי שחורות ואני כבר לא זוכרת מה היתה המטרה. כל היצירתיות שלי הלכה על דיפלומטיה, ואני אומרת לעצמי 'טיפשה, מה עשית? איך בזבזת את כל השנים האלה'. זה מטורף, כי בכל ציוויליזציה מאכילים את הילדים קודם, אך כאן מאכילים קודם את החזקים. אז איפה, אם כך, העתיד שלנו?".

צעד אמיץ

"ישראל היא הבית שלי, אבל מה שהכי חשוב לי כרגע זו ההישרדות הפרטית שלי. אם אשאר כאן בסופו של דבר אהיה איזו במאית בינונית שניסתה להקים קבוצה ביפו. זה לא מה שרציתי להיות, וכבר עדיף לא להיות שום דבר. המערכת כאן חונקת. היא חונקת לאט. להיכנע למערכת זה להישאר כאן. לקום ולעזוב זה צעד אמיץ, אני מאד מקווה שיהיה לי הכוח. את כל המשאבים שלי השקעתי כאן וכעת אני טובעת. נמאס לנו לחיות במעברה וליצור בתנאים בלתי אפשריים. עייפנו ממלחמת ההתשה היומיומית בלכלוך, ביונים, בעכברים, באבק, בהומלסים שנכנסים כל הזמן, בגנבים, בעליבות. יצרנו שנים מתוך העליבות. עכשיו אנחנו מחפשים נוף אחר. זה סיפורי העגום – ניסיתי להקים קבוצת תיאטרון בישראל. האבסורד הוא שיש כאלה שאומרים שהצלחתי".

ובכל זאת יש קבוצות לצד הממסד שמצליחות לשרוד - בזכות הדילוגים בין ישראל לחו"ל, למשל "מיומנה". הרמן לא מתרשמת. "'מיומנה' זה עסק", משיבה הרמן, "'מיומנה' מעולם לא התיימרה לעשות אמנות, היא הוקמה על ידי משקיעים. יש יצירה ויש שואו ביזנס ולשניהם יש מקום, אבל שואו ביזנס לוקח פורמט שכבר הצליח ובונה לו מערך מקומי. 'מיומנה' היא קבוצה של אנשים מוכשרים ומקוריים, אבל זה כמו להשוות בין מופעים שמועלים על-ידי מפיקים פרטיים בחנוכה לבין תיאטרון רפרטוארי ישראלי. זו אמנות מסחרית וזו אמנות אקספרימנטלית. אז אפשר לומר שאנחנו לא צריכים שיעשו עלינו ניסויים, ושאנחנו רוצים לראות דברים שהצלחתם הוכחה, ואולי בעצם אנחנו לא נזקקים ליוצרים שמתחבטים בשאלות קיומיות. אבל אסור לשכוח שבתוך ההתחבטויות האלה, פעם בכמה זמן, נולדת דרך חדשה, שפה חדשה ואיזה גאון מקומי. לפעמים, לא תמיד, אך רק בשביל הצ'אנס הקלוש הזה, זה חשוב".

בשבועות הקרובים ייצא דמיטרי טולפנוב לגרמניה ליצור עבור קבוצת "Derevo" שיושבת בדרזדן, להעלות מחדש את מופע הסולו שלו "מתכת, אזוב" ולבדוק אלטרנטיבות. אופציות נבדקות גם ביפן, לשם תחזור הקבוצה בקיץ הקרוב לתקופה. "נעים לנו ביפן, שם תרבות באמת מעסיקה אנשים. הם מבינים שהתרבות היא שיקוף של החברה, והמראה הזו מעניינת אותם. בישראל לא אכפת לנו. אין לנו זמן, כסף או רצון. בנינו לנו גטו שסוגר עלינו, שוחק אותנו, הופך את העור לגס ואת הלב לקהה. קצתי בזה. בטח יגידו שאני לוזרית, אבל לא אכפת לי. יותר מסוכן להישאר פה ולדעוך לאט. המלחמה פה היא הרגל רע שהפך לדרך חיים. אולי בעוד כמה שנים יהיה פה אוויר לנשימה, אבל כרגע אנחנו גוועים, כרגע אני צועקת: אמנים - הצילו את נפשותיכם!".