שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דמעת החפים מחטא
    אם יש סיכוי כלשהו לחיים יחד עם בני העם הערבי בארץ הזאת, בעתיד הקרוב או הרחוק, הרי עלינו לחסל את שיטת הענישה הקיבוצית
    "כי צדיק בדינו השלח,/ אך תמיד בעוברו שותת, / הוא משאיר כמו טעם מלח, / את דמעת החפים מחטא" – כתב נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים". ה"שלח" המשמש אותנו למלחמה בטרור הפלסטיני, שהוא המסוק המשגר טיל אל מחבל רוצח, או הפגז הנורה מטנק לעבר כנופיית מחבלים המסתתרת באחד הבניינים בעיר – הוא "צודק", אם לא "צדיק". אבל האזרחים הנהרגים בפעולות אלה משאירים אחריהם שכול ויגון וחירוק שיניים.

     

    "במלחמה כמו במלחמה", אומר הפתגם הצרפתי, ובכל מלחמה רוב הנהרגים והנפגעים והנדונים לסבל נורא הם רבבות אזרחים. במלחמת המגן על חיינו, שאנחנו
    נתונים בה כבר יותר ממאה שנים – מספר הנפגעים מקרב האויב קטן לאין שיעור מבכל מלחמת מגן אחרת בעולם. וסיבת הדבר – למרות כל המתפרסם על מעשי אכזריות של חיילים ישראלים – היא מציאותם הברורה של ערכים מוסריים מושרשים עמוק בתודעה של היהודי הישראלי. ההקפדה והזהירות הנהוגות בצה"ל במלחמתו בטרור הן ללא השוואה כלל לזוועות שחוללו הצרפתים באלג'יריה או הבריטים במושבותיהם באפריקה, או לדרך שבה נהג לאחרונה הצבא האמריקני באפגניסטן ובעיראק, לא כל שכן הצבא הרוסי במלחמתו בצ'צ'ניה.

     

    אבל הבעיה העיקרית שצריכה להזעיק אותנו באשר להתנהגותנו כלפי האוכלוסייה הפלסטינית היא שיטת הענישה הקיבוצית הנהוגה בשליטתנו. שיטה זו, המתבצעת כשגרה, יום-יום ושעה-שעה, בכל רחבי השטחים, היא קללה. לא רק עוול מתמשך, מנוגד לחוק ולצדק אלמנטרי – שהרי אין בה הבדל בין אשם לחף-מחטא – היא גם איוולת הגורמת לנו נזק שאין לו תקנה: אנו מקוממים עלינו את כל העם הפלסטיני כולו, עד האחרון שבו.

     

    כאשר אלפי פלסטינים נאלצים בכל יום להשתהות במשך שעות, בלהט השמש ובגשם, לפני המחסומים, עד שיותר להם לעבור דרכם, בחסד או בשבט הישראלים המפקחים והבוחנים אותם – הרי כולם הופכים לשוטמים אותנו, זוממי נקם, עד יומם האחרון.

     

    כאשר הצבא מפוצץ בית של מחבל, או את בית משפחתו, ועם זאת נחרבות גם כל דירות השכנים – הרי כל ילד ערבי שהוא עד לחיזיון הנורא הזה הופך לשהיד בליבו, וכל אשה ערבייה לשוחרת נקם. וכאשר דחפורים ישראליים מגלחים שדות חיטה, גני ירקות וכרמי זיתים עתיקים, שפלחים עיבדו אותם, הם ואבות-אבותיהם – אוי לנו מקללותיהם.

     

    בעידן התקשורת הטלוויזיונית העוול הזה מומחש ומתועד בתמונות חיות, ומופץ בכל יום ובכל ערב בכל רחבי העולם. קשה להישאר אדיש לו, ושום הסברה ישראלית – שבדרך כלל היא חסרת תחכום ודמיון – לא תוכל למחוק את רישומו על הצופים, שממילא רק מיעוט מתוכם אוהד את ישראל, או את היהודים בכלל, כפי שמלמדים הסקרים האחרונים.

     

    אם יש סיכוי כלשהו לחיים יחד עם בני העם הערבי בארץ הזאת, בעתיד הקרוב או הרחוק, הרי עלינו לחסל את שיטת הענישה הקיבוצית. להפסיק הריסת בתים, לחדול מעקירת מטעים, ולבחון מחדש מה תועלת יש במחסומים, הגורמים סבל כה רב לאוכלוסייה כה גדולה – קבל כל העולם – כאשר בין כה וכה מחבלים יחידים עוקפים אותם ללא קושי ומוצאים דרכם אל השטח הישראלי.

     

    "האף תספה צדיק עם רשע?" שאל אברהם את השופט כל הארץ.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים