א-לה-קארה
גיבורו של ג'ון לה-קארה בספרו החדש "חברים מוחלטים" מצטרף לסדרה של מרגלים בדימוס שעברם מחכה להם בפינה, אך למרות הדמיון - מדובר בשאריות מספרים אחרים. אריאנה מלמד, מעריצה ותיקה, התאכזבה
הוא נמנה עם סדרה של גיבורים חבוטים, שבעי קרבות, מרגלים-לשעבר שמבקשים לשקוע בטשטוש חושים בורגני, אבל אינם מבינים שלא יוכלו לעשות זאת לעולם ועברם מחכה להם מעבר לפינה. "התלמיד המכובד", "מרגל מושלם", "המשחק שלנו" – זוכרים? מעריצי לה קארה ודאי זוכרים וגם יודעים כי שלושת אלה שייכים למשפחה אחת של ספרים. עכשיו מגיע הבן הרביעי.
כמו מאגנוס פים ב"מרגל מושלם", גם טד מונדי הוא קורבן שלא-מדעת לכוחות הגדולים שעיצבו את הורתו ולידתו וטבעו בהם שקר שאי אפשר להתמודד איתו, ולכן מורישים אותו כתחושה של אשם לדור הבא. הדור הזה יגדל מכוח השקר בלי משפחה, עד לשקיעה מתמשכת של האב אל עולמות דמיוניים ורווי אלכוהול. מתישהו יחליט העלם המתבגר כי לעולם לא יחיה בכחש כאביו. מתישהו – מאוחר מדי – יגלה כי הכוח להכחיש, לזייף ולשקר דבק גם בו. והוא יהיה מרגל מצוין, כי הוא מחפש משפחה, כי הוא כמה להשתייך – אבל אינו יודע דבר על משמעותה של נאמנות אמיתית.
המהירות מן השטן
לה קארה שולח את הגיבור שלו לברלין של שנות הששים, חממה של רדיקליזם פרוע, אנרכיזם טרוריסטי ופרקטיקות מיניות מתירניות מאוד. הכל מתרחש בקומונה הזויה בבניין מט לנפול שדייריו פלשו אליו והפכוהו למעין בית. לאיש הראשון שמציע לסטודנט האנגלי הביישן מיטה וגג מעל לראשו, יהיה טד מונדי אסיר תודה עד יומו האחרון. גם כשהאיש הראשון הזה, סאשה המסתורי, הוא דמות רקובה ונבובה של פסבדו-אינטלקטואל שפשוט מוכרח לבגוד בכל מה שזז: נשים, רעיונות, משפחה, חברים, מולדת. מרוב כמיהתו לנאמנות, מונדי אינו יכול לזהות את הבוגדנות של הזולת ולהימלט ממנה.
וכמו "התלמיד המכובד" ופטיפר ב"המשחק שלנו", גם חייו של מונדי לא מוצאים להם עוגן עד שהוא מגוייס פעמיים, תחילה לשירות החשאי הבריטי, ואחר כך לתפקיד סוכן המחמד הכפול של סאשה, עכשיו כבר בכיר ב"שטאזי" המזרח גרמני. קוראים ותיקים מכירים את ההתנהלות הזאת מספרים קודמים של לה קארה, וגם כאן הגיבור אנוס לבלות את ימיו בסחרחרת-הטעייה, כשכבר לא ברור לו אם הוא סוכן כפול או משולש, או מיהם הטובים ומיהם הרעים בסיפור הזה.
אולי כבר אי אפשר לזהות את הרעים באופן חד משמעי ונחרץ. הספר נכתב אחרי תחילתה של מלחמת עיראק האחרונה. מונדי ויוצרו מביעים התנגדות נחרצת למהלכיה של בריטניה במלחמה הזאת, אבל שניהם נמנעים מהכרעה בין הרוע היחסי של טרוריסטים אחרי מגדלי התאומים לבין זה של הישרותים החשאיים האמריקנים. מונדי יהיה קורבן של כולם.
אנחנו מפסידים
כל הספרים של לה קארה מונחים אצלי על המדף. זו הפעם הראשונה מאז "The Naïve and Sentimental Lover", שלא עסק בריגול אלא במשולש אהבים – שלה קארה אינו מצליח לשכנע אותי בלהט שלו או ביכולת שלו לבנות את העלילה בקפדנות שכזאת, שהקורא יימנע מגילוי של "חורים".
כל גיבוריו הטרגיים הקודמים התנהלו בעולמות מורכבים, צבועים בצבעי מים עדינים. הפעם הוא מטיח גושי צבע על הבד: מניע את העלילה במהירות גבוהה מדי ברגעים הדרמטיים שלה, לא מתעכב על פרטי העולם שהוא בונה, לא משתהה כדי לשכנע. הוא שועט, ואנחנו מפסידים: את יכולתו להעמיק באיפיון פסיכולוגי, את כושרו ליצור סיטואציות אירוניות, את משפטי המפתח שלו, אפילו את המוזיקליות של לשונו העשירה.
הייתי ועודני מעריצה שלו, אבל "חברים מוחלטים" יישאר, לטעמי, גם החמצה וגם אכזבה. לא מוחלטת, כי אחרי הכל עדיין אפשר להתאהב - באנגלי גבוה וטוב לב שמותו המצער ידוע מראש. בספר הזה, גם הדרך אל המוות נקראת כאילו היא היא עשויה משאריות שנפלו משולחנו של לה קארה בספרים קודמים.
לפנייה לכתב/ת 
