"הוא עשה סרטים על בני אדם, לא על אידאות"
הוא יצא נגד הפאתוס והמליצות ששלטו בעשיה התיעודית בארץ, ושינה את פני הקולנוע הישראלי. שמוליק דובדבני על דוד פרלוב, שהלך בסוף השבוע לעולמו
דוד פרלוב, שהלך בסוף השבוע לעולמו בגיל
73 לאחר מחלה ממושכת, לא היה רק בכיר יוצרי הסרטים התיעודיים בארץ, אלא מי שבעבודתו שינה – ממש כך – את פני הקולנוע הישראלי. פרלוב היה גם מוותיקי המורים בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, שם לימד למן הקמתו.
הוא היה איש עניו, גבה קומה, בעל קול עמוק ומתגלגל, מבטא שתמיד נותר "זר", חיוך חם, אישיות קורנת ורוחב ידיעה. דמות נערצת על דורות של תלמידים, בהם כותב שורות אלו. אין עוד במאי בארץ שקולו ושפתו הפכו למזוהים כל כך עם יצירתו. הוא היה הראשון שהביא אל הקולנוע התיעודי בארץ, בסרטים שיצר מאז ראשית שנות ה-60, את המבע הפרסונלי והלירי, ששיאו מצוי ביצירתו המונומנטלית "יומן", שנחשפה במלואה ב-1988, והיא עד היום פסגת העשיה התיעודית בארץ, ולמעשה היצירה הקולנועית החשובה ביותר שהופקה בישראל.
אבי הקולנוע האישי בארץ
פרלוב נולד בברזיל ב-1930. אביו היה קוסם נודד, ולפי עדותו של פרלוב באחד מפרקי ה"יומן" שלו, פגש בו בחייו ארבע פעמים בסך הכל. לאחר שהות בפריז בה למד ציור ושימש כעורך בסרטיו של הדוקומנטריסט ההולנדי הדגול יוריס איבנס, בא ארצה ב-1958. הוא ביים כאן מספר סרטים תיעודיים, שהחשוב בהם הוא "בירושלים" אותו עשה ב-1963. בנוף הקולנוע התיעודי "מטעם" שהיה שליט בארץ באותם זמנים, קולנוע דמגוגי ותעמולתי, בלט הסרט באמירה האישית והלירית שלו, והוא בוים בחירות אמנותית וצורנית שלא היתה מקובלת עד אז בארץ. במובן זה היה פרלוב אבי הקולנוע האישי, המודרניסטי, בארץ, שהביא לכאן שפה פילמאית-אישית חדשה ורעננה שניכרו עליה השפעותיו של הקולנוע האירופאי המודרניסטי של, בין היתר, "הגל החדש" הצרפתי, הניאו-ריאליזם האיטלקי, וסרטיו של מיכלאנג'לו אנטוניוני.
ירושלים בסרטו בעל האופי האקספרימנטלי של פרלוב היתה "ירושלים של מטה", עיר של סתתי אבן וקבצנים, רוכלים וקשישים, שהוענק לה צביון לירי וסוגסטיבי. הסרט כלל גם ראיון נדיר עם מוריי רוזנברג, מי שב-1911 ביים את "הסרט הראשון של פלשתינה", ששמו מעיד על חשיבותו ההיסטורית, ונשכח מאז. קטעים מהסרט ההוא נחשפו כאן מחדש, ובמובן זה תרם "בירושלים" להשבתם של רוזנברג וסרטו אל התודעה הציבורית. "בירושלים" חולל בשעתו שערורייה משום שפרלוב כלל בו גם צילומים של קבצני עיר הקודש (בעקבות דבריה של המשוררת זלדה המביאה את המדרש האומר שהמשיח יבוא מתוכם). הממסד התנגד לסרט בתואנה שהתמונה אינה מחמיאה לעיר בפרט ולמפעל הציוני בכלל, אך בסופו של דבר הכריע ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, בעד הצגתו.
השילוב הזה שבין האישי לציבורי בולט במיוחד ב"יומן", אותו צילם פרלוב בין השנים 1972-1982, ואשר נערך לשישה פרקים במימונו של ערוץ 4 הבריטי. סרט זה שנולד מתוך מצוקה יצירתית – בראשיתו מקונן פרלוב על שלא מזמינים יותר ממנו סרטים – החדיר לראשונה את קולו של האינדיבידואל אל תוך מציאות אידיאולוגית של קולנוע תיעודי שדיבר תדיר בשמו של הקולקטיב, ובאמצעות מצלמתו וקולו משקיף בו פרלוב אל המציאות הישראלית של אותו עשור, שראשיתו במלחמת יום הכיפורים וסופו בפלישת צה"ל ללבנון. זוהי יצירה אפית בעלת אופי אינטימי שבה מפנה פרלוב את מצלמתו אל עצמו ואל משפחתו – למעשה הוא עצמו מופיע בסרט רק באותם שוטים שבהם דמותו האוחזת במצלמה משתקפת במראה או חלון – מתעד-חושף מעמדת הריחוק של זה שאוחז במצלמה, אך אינו מתייצב מלפניה, את אשתו מירה ובנותיו התאומות, יעל ונעמי, את המשברים בחייו, את החברים שבאים לביקור, ואת אלה שמהם הוא נפרד, ויוצר סרט שהוא הרהור על מהותה של המצלמה כעט ועל החיבור בין האישי ללאומי והפרטי לציבורי שכה מאפיין את ההוויה המקומית.
יצירת הענק החד פעמית הזו, שהוקרנה לראשונה ב-1988, בישרה למעשה את ראשיתו של הקולנוע התיעודי האישי בארץ, שנהפך לדומיננטי בשנות ה-90 ולאחריהן. בשנת 1999 השלים פרלוב שלושה פרקים נוספים, להם קרא "יומן מעודכן", ואשר בהם תיעד-רשם את השנים 1990-1999 בחייו. ביום העצמאות של אותה שנה הוענק לו פרס ישראל בתחום הקולנוע, בו זכה יחד עם מנחם גולן.
הקסם של פינת הרחוב
בין סרטיו החשובים האחרים ניתן למנות את "בית זקנים", על דייריו של מוסד לקשישים, "ביבה", על אלמנת מלחמה, ו"בדמייך חיי", שהיה אחד הסרטים הראשונים בארץ שעסקו בשואה. כולם אופיינו ביציאה כנגד הפאתוס והמליצות ששלטו בעשיה התיעודית כאן, ובמבט אישי ואנושי. פרלוב, במילים אחרות, עשה סרטים על בני אדם, לא על אידאות.
הוא גם ניסה כוחו בקולנוע עלילתי. ב-1972 השלים את "הגלולה", על פי תסריט של ניסים אלוני. פנטזיה סוריאליסטית, חריגה אף היא בנוף הקולנוע הישראלי, שהפקתה הסבוכה ארכה ארבע שנים, ועניינה גלולת פלאית להשבת הנעורים שהופכת זמר כושל לאליל המונים, ו"42:6", דוקודרמה בעלת אופי ניסיוני העוקבת אחר חיי דוד בן גוריון, שפרלוב החליף את הבמאי הקנדי המקורי שלה בעיצומה של ההפקה. סרטו האחרון, "תצלומי 1952-2002", שישודר בשבת הבאה בערוץ 8, הוא הרהור על מהות התצלום, ומבוסס בין היתר על תצלומי סטילס של פרלוב מהשנתיים האחרונות, שבהם תיעד וחשף כדרכו את הקסם והאנושיות של פינת הרחוב. תערוכה המבוססת על הצילומים הללו מוצגת בימים אלה במוזיאון תל חי, והיא מעידה יותר מכל על המקום החשוב שהלך ותפס פרלוב בשנים האחרונות גם בתחום אמנות הצילום הדומם.
ואם תורשה נימה אישית לסיום. הייתי תלמידו של פרלוב, ועם השנים שחלפו מאז נהגנו להיפגש במסדרונות החוג ומחוץ להם. לפני מספר חודשים הזמינני לדירתו, במגדל המוכר כל כך מיומנו המתנוסס מעל ה"לונדון מיניסטור", ואשר ממרומיו השקיף במצלמתו על המציאות הישראלית, לצפות בחומרים שצילם לסרטו "מעכשיו לעכשיו", פרקי התבוננות אישיים שאמורים להיות הפרק החותם של פרויקט היומנים. ישבנו ושוחחנו בחדרו העמוס, ובעת שישבתי וצפיתי בחומרים המרגשים – סצנה נפלאה במיוחד תיארה שיחה שלו עם אחת מנכדותיו – הציץ פרלוב מפעם לפעם, נעמד בשקט מאחור. עם תום הביקור, כשליווה אותי אל המעלית, נדברנו להיפגש שוב, לצפות בסרט קצר שהכין, "כלניות" שמו, בשיתוף תלמידי החוג. לפני שנסגרה דלת המעלית נפרד ממני שוב באותו חיוך טוב שלו, שאותו לא אשכח. יהי זכרו ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
פרלוב. דמות נערצת על דורות של תלמידים
מומלצים
