החדש של ליאת בנאי: איבדה זהות

בדרך אל המיינסטרים של הפופ המזרחי, אחרי שנים של נסיכות בלתי מעורערת בשלולית הדמעות הטורקית, איבדה ליאת בנאי את הזהות האותנטית פרחית הצבעונית והמיוחדת שלה, שהיתה מצד אחד פה לעממיות ומצד שני מושא לפרודיות.

כוונות השידרוג היו טובות, אבל במקום ש'רק לחיות', אלבומה השמיני והמקורי הראשון, יביא את בנאי לעולמות מוסיקליים חדשים ומסקרנים, הוא הופך אותה לעוד זמרת, עוד אחת ששרה את השירים של זיגמן, אלבז, גיספן, דני שושן וירון כהן, ואת העיבודים של יעקב למאי.

עצוב, כי בנאי זמרת פנטסטית, ויש לה תריסר שירים מצוינים. פופ נגיש, מחויך, כיפי, קופצני ומלא חיים. להיטים אחד אחד. 'תרופות של סבתא', למשל. הבעיה היא בסביבתה המקצועית, שאינה מודעת לדרכי המימוש של הפוטנציאל שלה, חוששת להשקיע ומוגבלת ביכולתה להשביח אותה.

אפשר רק להשתעשע במחשבה לאן היו ממריאים שיריה בביצוען של דנה אינטרנשיונל ('החפלה של הדאנס', שם נורא אבל שיר מדליק), אילנה אביטל ('אל תבקש', בלדת נשמה, או 'לאהוב אותך הלילה' הטמפרמנטי), גלי עטרי ('הדרך אל האושר'), שרית חדד ('לילה אפל') ואפילו רינת גבאי ('חשוב לי') או גליקריה ('אלמד אותך לבד').

הכיוון נמצא ב'סוג ב', דואט עם הראפר פישי הגדול, שמציג אותה כזמרת אר.אן.בי מעולה. ממש חוצלארץ בעברית, חסר רק קליפ סקסי מושקע. כדי להיות ולא 'רק לחיות', על ליאת בנאי להשקיע בחידוד, ייחוד ומיקוד. אז גם תהיה ראויה לשם המשפחה המחייב שלב.