שתף קטע נבחר
 

ברניקי

אדגר אלן פּוֹ (1809- 1849), משורר וסופר אמריקאי, נחשב לאבי סיפורי הפשע המודרניים. הוא המציא, אולי בעקבות קריאת ספר הזכרונות של ראש המשטרה החשאית של צרפת, את תבנית הסיפור הבלשי שנשמרה עד היום. "ויליאם וילסון", הרואה אור בימים אלה בהוצאת "נמרוד", מקבץ סיפורים קצרים שלא תורגמו עד כה לעברית. להלן אחד מהם ובמרכזו נערה אבודה, שיניים צחורות ומוות ידוע מראש

 

ברניקי

 

לאומללות פנים רבות. העליבוּת של העולם היא רבת צורות. היא מגיעה עד קצה האופק כמו הקשת, וגווניה דומים לגוונים של הקשת, בולטים ובו בזמן מעוּרים לגמרי אחד בשני. להגיע אל האופק כמו הקשת! איך ייתכן שראיתי ביופי סוג של כיעור? שראיתי בשלווה סוג של צער? אבל הרוע הוא תוצאה של הטוב, כפי שמקובל באתיקה, ולמעשה, הצער נולד משמחה. היזכרות באושר שהיה לנו בעבר היא הגורמת לנו יסורים כיום, או שהיסורים שאנו חשים נעוצים במה שידענו לפנים.

 

הוטבלתי בשם אֶגֶאוס. את שם משפחתי לא אזכיר. אך אין בארץ כולה בית מכובד יותר מארמון משפחתי הקודר והאפור. בני משפחתי כונו בשם גזע של אנשי חזון. ויש די והותר ראיות לכך באופיו של הבית המשפחתי, בציורי הקיר של הטרקלין הראשי, בשטיחי הקיר של חדרי השינה, בגלריה של הציורים העתיקים, בסיפרייה, ובעיקר בספרים שבה.

 

זיכרונותיי מן השנים הראשונות שלי קשורים לחדר ההוא, ולספרים שבו – שלא אוסיף עליהם דבר. שם מתה אימי. שם נולדתי. אך יהיה זה רק ביטול זמן לומר שלא חייתי קודם לכן, שלנפש אין קיום קודם. אתם מכחישים זאת? לא נתווכח. אני בעצמי משוכנע בעמדתי, ואינני מבקש לשכנע איש. ועם זאת יש היזכרות בצורות אווריריות, של עיניים רוחניות, של צלילים מוסיקליים נוּגים, היזכרות שאין לבטלה. זיכרון שהוא כמו צל, ערפילי, משתנה, בלתי מוגדר, בלתי יציב. ובדומה לצל, אי אפשר להיפטר ממנו כל עוד אור השמש של ההיגיון שלי עדיין קיים.

 

נולדתי בחדר ההוא. הקיצותי מן הלילה הארוך של מה שלכאורה היה, אך לא היה, אי ישות, ובאתי בבת אחת אל ארץ פיות, אל ארמון דימיוני, אל המרחבים הפראיים של הבקיאות ושל ההגוּת הדתית. אין זה מפליא כל עיקר שהסתכלתי סביבי בעיניים משתאות, שביליתי את ילדותי בספרים, שכל נעוריי עברו עליי בהזייה. אך מוזר הוא שהשנים חלפו, וצהרי בגרותי מצאו אותי עדיין בבית הוריי. אביב חיי כמו קפא. היפוּך גמור התרחש בחשיבתי. הדברים הממשיים שבעולם היו לי כמו חזיונות, וחזיונות בלבד, ואילו הרעיונות הפראיים של ארץ החלומות הפכו לא רק למהות של קיומי היומיומי, אלא לקיום עצמו.

 

***

 

בֶּרֶניקי ואני היינו דודנים, וגדלנו יחד בבית הוריי. אבל מה שונים היו נעורינו. אני הייתי חולני וסָפוּן בקדרותי. היא הייתה נמרצת, מלאת חן, רצה תמיד. היא אהבה לשוטט על הגבעות ואני אהבתי להסתגר ולקרוא. אני חייתי בחביוֹנות ליבי, גופי ונפשי והיא דהרה דרך החיים, בלא להקדיש שום מחשבה לצללים שחסמו את דרכה.

 

ברניקי!

 

אני קורא עתה בשמה. ברניקי! ומן החורבות האפורות של הזיכרון עולות אלף היזכרויות, המומות נוכח הצליל הזה. תמונתה חיה ממול עיניי כעת, כמו בימים הראשונים של הקלילוּת והשמחה שלה. ונהדר ומפעים יופייה! היא כמו אחת מיעלות החן בין שיחי ארץ ארנהיים. כמו נימפת מים בין מזרקותיה. ואז – אז הכל היה לחידה ופחד, לסיפור שאין לספרו. מחלה, מחלה קטלנית, פגעה בה כמו סופה. וממש מול עיניי היא השתנתה, המחלה חדרה למוחה, להרגליה, לאופיה, למעמקי הזהוּת שלה. מר היה המחריב שבא והלך. והקורבן? לאן היא הלכה? לא הכרתי אותה עוד. כבר לא הכרתי אותו כברניקי.

 

המחלה הקטלנית והמחרידה שפקדה אותה גרמה לה, בין היתר, לתופעות לוואי קשות. במיוחד זכורים לי התקפי האפילפסיה שהיו מסתיימים לרוב בטרַנס, טרנס שהיה דומה להתפוררות גמורה, וממנו הייתה מתאוששת בדרך כלל באופן פתאומי ומבהיל.

 

המחלה שלי – כי נאמר לי שכך עליי להגדיר את הדבר – המחלה שלי, אפוא, כבשה אותי כליל וצברה תנופה. מוֹנומָניה זו, אם לכנותה כך, התבטאה בקוצר רוח חולני כלפי כל מה שמכונה במטפיזיקה קֶשֶב. סביר להניח שהדבר לא יוּבן. אבל אני חושש כי אכן אין זה אפשרי לתאר כך שהקורא יבין, את עוצמת העניין שבה, במקרה שלי, כוח המדיטציה (לא במובן טכני), התרכזו בהתבוננות, גם בפעוט וברגיל שבחפצים.

 

במשך שעות ארוכות הייתי מרוכז כולי בפרט של מה בכך בשוליו של ספר; הייתי שוקע, למשך רוב שעותיו של יום קיץ, בהתרכזות בצל נופל על שטיח קיר או על הריצפה; לילה שלם הייתי שוקע בצפייה בלהבה של מנורה, בגחלים של האש באח; הייתי הוזה ימים שלמים על ניחוח של פרח; הייתי חוזר באורח חדגוני על מילה סתמית, עד שהצליל, בשל החזרה הזו, איבד כל משמעות; הייתי יושב שעות בלי ניע, מאבד כל חוש של תנועה או של קיום פיזי. אלה היו רק התופעות השכיחות והפחות מזיקות של המצב בו הייתי, ובו הכשרים המנטליים שלי קראו תיגר על כל דבר שדומה לניתוח או להסבר.

 

אבל אני מבקש לדייק. תשומת הלב העצומה הזאת שנעורה נוכח דברים שהיו פעוטי ערך בפני עצמם, אינה דומה לאותה נטייה להרהורים המשותפת לכלל האנושות, ובעיקר לאנשים בעלי דימיון מפותח. זו לא הייתה, כפי שניתן אולי לשער, הקצנה של נטייה כזאת, אלא עניין שונה לחלוטין. המדיטציוֹת לא היו מעולם נעימות. ובתום ההזייה, הסיבה הראשונית, הייתה שומרת על אותו עניין מופרז שהיה הסממן העיקרי של המחלה.

 

***

 

הספרים שקראתי באותה תקופה, אם לא ממש הגבירו את ההפרעה, חלקו באופי של ההפרעה עצמה. אני זוכר היטב, בין היתר, את חיבורו של האיטלקי קוליוס סֶקונדוס קוֹריוֹ "על שלטון האל", את "עיר האלוהים" של אוגוסטינוס הקדוש ואת ספרו של טרטוּליאנוס על ישוע, שהעסיק אותי במשך שבועות רבים של מחקר מאומץ ועקר.

 

***

 

אף כי מתבונן מן הצד היה אומר כי השינוי שנגרם בברניקי בשל מחלתה הנוראה, יכול היה לספק לי נושאים רבים לאותה מדיטציה מרוכזת ובלתי נורמלית שאני כה מתקשה לתאר את אופיה, לא כך היה הדבר. ברגעי השפיות שידעתי ממחלתי, האסון שפקד את ברניקי העיר בי רק כאב. חורבן חייה הנעימים והעדינים נגע עד מאוד לליבי, ולא יכולתי שלא לתהות, לעיתים קרובות ובמרירות גדולה, על האופן שבו דבר זה התחולל.

 

אולם מחשבות אלה לא נוּגעו בייחודיות של מחלתי, והיו כאלה שהיו עולות, בנסיבות דומות, במוחו של כל אדם. ההפרעה שלי התגלתה רק בנוגע לשינויים פחות חשובים אך מדהימים יותר בדמותה הפיזית של ברניקי, ובעיקר בתמורה הייחודית והמזעזעת ביותר שחלה בזהותה האישית.

 

לא אהבתי אותה בימי לבלוב יופייה שלא היה אח לו. בשל האנומליה המוזרה של קיומי, הצד החזק ביותר שלי לא היה ברגשות, אלא בצד החשיבתי וההגותי. באפרוריות של שעות השחר, בין הצללים המתארכים ביער לעת צהריים, בדומייה של הסיפרייה שלי לעת לילה, היא רפרפה מול עיניי, ואני ראיתי אותה, אך לא כברניקי חיה ונושמת, אלא כברניקי של חלום. היא לא הייתה בעיניי יצור מן העולם הזה, אלא מעין הפשטה של הקיום; לא ישות שיש להעריץ אלא שיש לנתח; לא אובייקט של אהבה, אלא נושא להשערות הסתומות גם אם השטחיות ביותר. ואילו עתה – עתה נרעדתי בנוכחותה, והחוורתי כאשר התקרבה אליי. הצטערתי ובכיתי מרה על שקיעתה בחולי, ואמרתי לעצמי כי עליי לזכור את אהבתה הרבה כלפי. כך, ברגע של רוע, דיברתי איתה על נישואים.

 

מועד חתונתנו הלך וקרב, ואז, באחר צהריים חורפי אחד – אחד מאותם ימים חמים להפליא, שלווים וערפיליים, המפליאים אותנו כל-כך – ישבתי (לבד, חשבתי) בספרייה. ואז, כאשר נשאתי את מבטי, ראית את ברניקי עומדת מולי.

 

האם היה זה רק דמיוני הנסער, או ההשפעה של מזג האוויר, או אולי האפלולית שבחדר? אולי הווילונות האפורים שלידם עמדה היו אלה ששיוו לה מראה מטושטש. אינני יודע. היא לא אמרה אף מלה. ואני, אני לא יכולתי להגיד כלום. צינה מקפיאה עברה בי; תחושה של חרדה שאין בכוח איש לשאת השתלטה עליי. סקרנות כבירה מילאה אותי. נשענתי בכסאי ונשארתי זמן מה כך, בלא ניע, מבטי נעוץ בה. היא הייתה רזה מאוד, ולא נשאר בה אפילו שריד אחד מדמותה כפי שהייתה קודם לכן. מבטי הקודח השתהה לבסוף על פניה.

 

המצח היה גבוה וחיוור מאוד. השיער הגליי לשעבר נפל עליו, והסתיר את רקותיה בתלתלים רבים, שעתה צבעם היה צהוב, ועמדו בסתירה צורמת לפניה העצובות. העיניים היו חסרות חיים וברק, ונדמה היה כי הן חסרות אישונים, ואני נרתעתי בלא שאוכל לשלוט בכך מפני המבט הכבוי, מסתכל בשפתיה הדקות והסדוקות. הן נפערו, בחיוך של משמעות ייחודית, ושיניה של ברניקי השונה כל-כך נחשפו לאטן אל עיניי. הלוואי שלעולם לא הייתי רואה אותן, וחבל שלא מצאתי את מותי שם, מייד אחרי שראיתי אותן.

 

***

 

טריקת דלת החרידה אותי מהרהוריי. נשאתי את מבטי ושמתי לב כי הדודנית שלי יצאה מן החדר. אבל היא לא יצאה ממוחי הסוער, ואי אפשר היה לסלק אותה משם, לא אותה ולא שיני הרפאים שלה. לא היה בהן כל פגם או כתם, אך די היה בהרף העין של חיוכה, כדי ששיניה ייחרתו לעד בזיכרוני. אני רואה אותן עכשיו, ברורות וחדות יותר מכפי שהיו כאשר ראיתי אותן אז. השיניים! השיניים! הן היו כאן, ושם, ובכל מקום, מוחשיוֹת וממשיות מול עיניי: ארוכות, צרות ולבנות להפליא, עם השפתיים החיוורות הרוטטות סביבן, כמו ברגע הראשון של התפתחותן המחרידה.

 

ואז המונומניה שלי הגיעה שיאה, ונאבקתי לשווא נגד ההשפעה המוזרה והכובשת שלה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מהשיניים. השתוקקתי אליהן בטירוף. כל העניינים האחרים התבטלו כלא היו, ולא היה לי דבר בחיי מלבד ההתבוננות הבלתי פוסקת בשיניים אלה. הן, והן לבדן, עמדו מול העין הפנימית, והן, ורק הן, הפכו למהות החיים המנטליים. החזקתי אותן בכל אור. הפכתי אותן לכל זווית. עקבתי אחרי המאפיינים שלהן. עמדתי על התוכנות הייחודיות שלהן. הרהרתי עמוקות במבנה שלהן. חשבתי רבות על השינוי שחל באופיין. נרעדתי כאשר ייחסתי להן בדימיוני כוח להרגיש ולחוש, ויכולת להביע דברים, גם בלא עזרת השפתיים.

 

האמנתי באמת ובתמים שכל שיניה של ברניקי הן אידֶאות. אידאות! אה, זו הייתה המחשבה האידיוטית מכולן, זו שהרסה אותי. אידֶאות! זו אם כן הסיבה שהשתוקקתי אליהן בעוצמה כזאת. הרגשתי כי רק אם אזכה בהן אוכל להגיע לשלוות הנפש, אוכל לחזור ולנהוג במידת ההיגיון.

וכך סגר עליי הערב. ואז באה החשיכה, העמיקה והלכה, ויום חדש הגיע. ערפיליו של לילה חדש הצטופפו סביב, ואני עדיין ישבתי בלא ניע באותו חדר בודד, שקוע במדיטציה, ורפאי שיניה צפו, בחדוּת מחרידה, מעל האורות המשתנים ומעל הצללים שבחדר.

 

בסופו של דבר פרצה בחלומי צעקה של אימה ופחד. ואז, אחרי הפסקה, בא צליל של קולות מיוסרים, מעוּרבים באנחות של כאב או של צער. קמתי ממקומי, פתחתי לרווחה את דלתות הסיפרייה, וראיתי בחדר ההמתנה משרתת, בוכיה כולה, שאמרה לי כי ברניקי – איננה עוד! היא לקתה בהתקף אפילפסיה בשעת בוקר מוקדמת ועתה, עם בוא לילה, הקבר נכרה לקראתה, וכל ההכנות לקבורה כבר הושלמו.

 

***

 

מצאתי את עצמי יושב בסיפרייה, ושוב ישבתי שם לבדי. נדמה היה שהתעוררתי שוב מחלום מלהיב. ידעתי כי השעה היא שעת חצות, והייתי מודע לכך כי ברניקי נקברה עם שקיעת השמש. לא ידעתי מה קרה מאז ועד שהתעוררתי, אך הזיכרון היה מלא אימה – אימה מחרידה במיוחד בשל היותה מעורפלת, חרדה נוראה על שום היותה לא ברורה. היה זה פרק מבעית בתולדות חיי, שנכתב כולו בזיכרונות עמומים, מבעיתים ובלתי ניתנים להבנה. ניסיתי לפענח אותם, אך לשווא. וכל העת נדמה היה לי כי צליל רפאים, צעקה נואשת של אישה, מהדהד באוזניי. עשיתי משהו – מה הדבר? שאלתי את עצמי בקול, והדי החדר ליחששו אליי, "מה זה היה?"

 

על השולחן לידי דלקה מנורה ולידה הייתה תיבה זעירה. התיבה הייתה פשוטה למדיי, וראיתי אותה פעמים רבות קודם לכן, כי היא הייתה רכושו של רופא המשפחה שלנו. אבל כיצד היא התגלגלה אל השולחן שלי, ומדוע נרעדתי כאשר ראיתי אותה? לא יכולתי בשום אופן להסביר את הדברים האלה. בסופו של דבר, פתחתי את התיבה ומצאתי בה ספר. וקראתי את דבריו המפליאים אך הפשוטים של אבן זיאת: "לעת אשר רוחות הרפאים הידידותיים יבקרונו." מדוע שיערותי סמרו ודמי נקרש בעורקיי כאשר קראתי את הדברים?

 

הייתה נקישה קלה בדלת הסיפרייה. משרת חיוור כמת נכנס פנימה על בהונות. הוא נראה מבועת, והוא דיבר בקול רועד, צרוד, וחרישי מאוד. מה הוא אמר? שמעתי חלקי דברים. הוא דיבר על צעקה פראית הקורעת את דומיית הלילה, על כך שכל בני הבית קמו וערכו חיפוש בעקבות הקול. קולו נעשה ברור יותר ויותר, כשהוא לחש לי שמדובר בקבר שחוּלל, בדמות עטויית תכריכים, אך נושמת, חיה עדיין!

 

הוא הצביע על בגדיו המוכתמים בוץ. לא אמרתי דבר. הוא אחז בעדינות בידי, שעליה ניכרו סימנים של ציפורני אדם. הוא הסב את תשומת ליבי אל אובייקט כלשהו שהיה סמוך לקיר. הסתכלתי בכך דקות אחדות. היה זה את חפירה. זינקתי בצרחה אל השולחן ולקחתי את הספר שהיה עליו. אך לא עלה בידי לפתוח אותו. ידיי רעדו והספר נפל ונשבר, ומתוכו התגלגלו, בקול רעשני, מכשירים של ניתוח שיניים, וביניהן שלושים ושניים חומרים קטנים, לבנים, דמויי שנהב, שהתפזרו על הריצפה.

 

מתוך "ויליאם וילסון וסיפורים אחרים" מאת אדגר אלן פו, תרגום: יותם ראובני, הוצאת "נמרוד"
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים