כך ניסה צה"ל לחסל את סדאם

זה היה אמור להיות אחד המבצעים הנועזים ביותר בתולדות ישראל. זה היה אמור להיות המבצע שיביא לסיירת מטכ"ל את תהילתה הגדולה מכול - אבל היה זה שהביא לה בסופו של דבר את אחד מרגעיה השחורים מכול: אסון צאלים. זה היה אמור להיות המבצעי שישחרר את העולם החופשי מאחד הרודנים האכזריים שלו - סדאם חוסיין.

עכשיו, רק עכשיו, אפשר לגלות כיצד תיכננה ישראל בשנת 1992 לחסל את מנהיג עיראק בעיירה אל-אג'וואר שבאזור תכרית - בדיוק באותו המקום שבו היה עתיד להיתפס 11 שנה מאוחר יותר בידי הכוחות האמריקנים.

לכולם היה ברור: זה יהיה אחד המבצעים הסבוכים ביותר לביצוע, המחירים עלולים להיות כואבים ביותר. רק כאשר באחד מדיוני ההכנה באמ"ן עלתה השאלה כמה הרוגים בדיוק עלולה סיירת מטכ"ל לספוג בפעולה, הושמעה התשובה: "הלוחמים יודעים לאן הם הולכים, הם התנדבו, והם מכירים את הסיכונים".

על פי אחד המקורות הבקיאים בפרטי הפרשה ההחלטה היתה אחת: לוחמי הסיירת יילחמו עד מוות, בשום שלב הם לא ייכנעו ויעדיפו להתאבד מאשר ליפול בשבי. אבל מעל לשאלה אם הם ייצאו חיים או מתים מהפעולה הזאת היה חשוב שאדם אחד לא ייצא ממנה בחיים: סדאם חוסיין.

ביום חמישי, 17 בנובמבר 1998, הגיע רס"ן מיל' נדב זאבי לטקס חתונה באחד מגני השמחות באזור תל-מונד. בעלי השמחה הציבו במקום שלט אלקטרוני עם כתוביות אדומות ענקיות מתחלפות והודעות מיוחדות לאורחים הרבים. "נדב זאבי היזהר לבל תתיישב על שיח האטד", זעקו הכותרו מהשלט. רק זאבי עצמו ועוד שני אורחים אחרים, בכירים לשעבר בקהילת המודיעין, הבינו את הכוונה וחייכו בעגמומיות.

זאבי הוא בן למשפחה מושרשת היטב בקהילת המודיעין הישראלית. בתפקידו האחרון הוא שימש כעוזר נספח המודיעין הישראלי בוושינגטון. ולפני כן עשה שורה ארוכה של תפקידים חסויים במיוחד במערך האיסוף של אגף המודיעין. הוא נחשב לקצין מבריק עם רעיונות מקוריים במיוחד, אך גם לעוף מוזר, שאותו שומרים במיוחד למבצעים שבהם השמיים אמורים לסמן רק את קו ההתחלה.

עד היום שם הקוד "שיח האטד" מהווה דקירה כואבת לזאבי וליתר שותפיו למבצע, שמעולם לא יצא אל הפועל. המבצע לחיסולו של סדאם חוסיין נכשל לא בגלל מודיעין לקוי - המודיעין היה מעולה- אלא בגלל ביצוע שגוי ורשלני של התרגיל לקראת המבצע, שנודע לימים כ"אסון צאלים ב'".

במידה רבה סיימו השבוע האמריקנים את מלאכתו הלא גמורה של אהוד ברק - ובאותה זירה שבה אמורה הייתה סיירת מטכ"ל לפעול. על מנת לוודא שהאיש שיחוסל הוא אכן סדאם חוסיין ולא כפיל, תיכנן המודיעין הישראלי את ההתנקשות בעת אירוע חשוב בתיכרית, שברור היה כי סדאם לא ירשה לעצמו לפספס בשל הקשר שלו לשבט, למשפחה ולעיר הולדתו.

תחילת הפרשה מיד לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991. ההנהגה המדינית של ישראל וצה"ל לא שבעו נחת מתוצאות אותה מלחמה, וזאת משתי סיבות: האחת, סדאם חוסיין נשאר בשלטון ויכול היה להתחמש מחדש גם בנשק בלתי קונבנציונלי.

השנייה, ההרתעה הישראלית נפגעה קשות משום שישראל ספגה עשרות טילי "סקאד" ולא הגיבה.

שר הביטחון דאז, משה ארנס, וצמרת צה"ל היו מתוסכלים מאוד מכך שבלחץ האמריקנים ביטל ראש הממשלה שמיר את המבצע הגדול שתוכנן לסילוק משגרי הטילים ממערב עיראק. מדובר היה במבצע שאמור היה לכלול הצנחה של אוגדה שלמה בתוך השטח העיראקי.

ישראל לא שמרה את התיסכול לעצמה. בשיחות עם בכירים בסי-איי-אי, בצבא האמריקני, ובממשל שמעו גורמים ישראליים בכירים הרבה קיטורים על ההוראה הנשיאותית שהוציא בזמנו הנשיא קרטר לסי-איי-אי, שאסרה לחלוטין על חיסולים.

דרך אגב, הנשיא בוש ביטל את ההוראה הזו אחרי ה-11 בספטמבר 2001. בישראל הבינו מהשיחות האלה כי האמריקנים לא ממש יכעסו אם ישראל תיקח על עצמה לחסל את סדאם.

בצה"ל ובמוסד התחילו לבדוק את האפשרות לבצע את הפעולה המורכבת הזאת. הנחת המוצא, כפי שהוצגה באותן ישיבות ראשונות - ושאותה הביעו לאחר מכן גם הרמטכ"ל ברק ומי שימונה לאחראי על המבצע, עמירם לוין - היתה כי סדאם חוסיין ממשיך להיות סכנה ברורה ומיידית לשלומה של מדינת ישראל.

הוא ינסה שוב, בלי ספק, לפתח נשק להשמדה המונית, ולא ניתן להיכנס עימו לשום סוג של משא ומתן. במבנה שלטוני כמו זה של עיראק - כך סברו התומכים במבצע - עריפת ראש הפירמידה עשויה למוטט את בניין הרשע כולו.

לעומת זאת, קצין בכיר שהשתתף בתיכנון המבצע אומר כי "ההתרשמות שלי היתה כי המניע העיקרי היה בעצם נקמה על ירי הטילים לעבר ישראל. הנימוק היה שלא יכול להיות שהאיש הזה יירה טילים על ריכוזי אוכלוסיה וייצא נקי".

מיד עם כינוסה של ישיבת העבודה הראשונה, באפריל 1991, קבע המחשב של אגף המודיעין באופן אקראי את שם המבצע: "שיח אטד". בשלב ההוא עדיין כיהן יצחק שמיר כראש הממשלה, ועל פי כמה מקורות הוא לא עודכן בכך שמתקיימת חשיבה בכיוון הזה.

אולי נבע הדבר משום שלא נהוג לעדכן ראש ממשלה על כל תיכנון בשלביו הראשוניים ואולי משום שהמתכננים העריכו ששמיר לעולם לא יאשר מבצע כזה. אותם מקורות אומרים כי ראש האופוזיציה, יצחק רבין, קיבל עידכון מקצין בכיר בצה"ל כי נבדקת - באופן ראשוני ביותר - האפשרות לחסל את סדאם.

ראש אמ"ן נגד הרמטכ"ל

כבר בשלבים הראשונים של "שיח אטד" התגלתה מחלוקת עמוקה בין הגורמים השונים שהיו אמורים להוביל את המבצע. מול ההתלהבות והתמיכה של הרמטכ"ל, אהוד ברק, הודיע ראש אמ"ן, אורי שגיא, כי הוא מתנגד בחריפות לרעיון הזה משלושה טעמים עיקריים:

1. סיכויי ההצלחה. שגיא העריך שהם קלושים. שגיא גייס לעזרתו איש מילואים של אמ"ן, חוקר ביצועים של הטכניון, כדי שיבדוק את סיכויי המבצע. מסקונותיו היו בבחינת מקלחת צוננים: הסיכויים להרוג את סדאם ולהחזיר את הלוחמים הביתה עומדים על כ-20%.

2. המוסד יתקשה לזהות היכן בדיוק נמצא סדאם חוסיין והאם מדובר בו או בכפיל. ההמעטה הזאת ביכולתו של המוסד היתה אחת הסיבות לסכסוך החריף שפרץ באותה תקופה בין שגיא לבין ראש המוסד, שבתאי שביט - סכסוך שלא נפתר עד היום.

3. ההתנקשות בשליט ערבי, שנוא ככל שיהיה, תאחד את העולם הערבי נגד מדינת ישראל.

בשל עמדתו השלישית של ראש אמ"ן התקדם התיכנון הראשוני בעצלתיים. באותו שלב הוקדשו המשאבים בעיקר לאיסוף מידע לקראת המבצע. בניגוד לסוגים אחרים של מבצעים, דווקא בהכנות לקראת חיסולו או חטיפתו של אדם יש חשיבות אדירה למידע גלוי, כזה המתפרסם בכלי התקשורת הרשמיים של עיראק.

מבצע "שיח אטד" התנהל בתנאים קיצוניים של סודיות. בשם מסמך לא פורטה מטרת המבצע. בתיק המבצע, שעדיין שמור בארכיון המחלקה למבצעים מיוחדים, לא מופיע ולו פעם אחת השם סדאם חוסיין. הוא מכונה שם רק בתור "המטרה", "היעד" או "האובייקט".

עיקר החומר הגלוי הגיע מתוך יחידת "חצב" בחיל המודיעין, העוסקת בהשגת מידע מודיעיני מהתקשורת הגלויה. איש המחלקה למבצעים מיוחדים יצר קשר עם מפקד היחידה, החתים אותו על טופסי סודיות מיוחדים - למרות היותו ממילא קצין בכיר במודיעין - והורה לו לאסוף בסתר, בלי שחיילים אחרים יראו, את כל החומר הנדרש.

עוד ועוד ישיבות, תיכנונים וקבוצות דיון התקיימו סביב "שיח אטד", אך הנושא לא התקדם באופן שסיפק את הרמטכ"ל, אהוד ברק. באותה תקופה נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה ומינה את עצמו גם לשר הביטחון. הוא הובא בסוד התיכנונים ונתן את אישורו לבדיקת הייתכנות של המבצע. הוא נתן את האישור כשר ביטחון, אבל עם גב רחב של ראש ממשלה. הוא דאג להכניס בסוד העניין גם את סגנו, מרדכי גור, ואת ראש לשכתו, שמעון שבס.

מי ילחץ על ההדק

הרמטכ"ל ברק שלח מישהו מטעמו לסיירת ולמחלקה לתפקידים מיוחדים לבדוק את פשר ההתקדמות האיטית בתיכנון המבצע. אותו קצין חזר ואמר כי בקביעת סדר העדיפויות של אנשי הסיירת – זה שמנוסח על ידי מפקד הסיירת וראש אמ"ן – נמצא הנושא במקום נמוך, יחסית.

ברק החליט איפוא למנות קצין בכיר מטעמו שירכז את העבודה ומינה את תא"ל עמירם לוין, שתוך כדי התכנון הועלה ביום העצמאות של 1992 לדרגת אלוף. היה זה מינוי חסר תקדים בתולדות סיירת מטכ"ל, שבו ממונה קצין כל כך בכיר מעל ראשו של מפקד הסיירת למרכז מבצע שהסיירת אמורה להוציא לפועל.

מפקד הסיירת, סא"ל א'- כך על- פי כמה התבטאויות שלו באותה תקופה- לא התלהב מ"שיח אטד". הוא נטה ליישר חזית עם אורי שגיא, מקורבו שמינה אותו לתפקיד. לוין היה תומך נלהב של המבצע ואף התכוון להשתתף בו בעצמו – אם וכאשר ייצא אל הפועל. בתוך סיירת מטכ"ל הוא יצר יחידה מיוחדת, נפרדת, אד הוק, שתעסוק רק בנושא הזה.

בראש היחידה הוא העמיד את יריבו הגדול של א' בתוך הסיירת, רס"ן ק', שעמד לשמש כמפקד העל של המבצע בשטח, זה המכונה בלשון הסיירת "מצביא". כדי לבצע את החיסול נבחר הצוות המוביל של סיירת מטכ"ל בראשותו של סרן א' ("צוות א'"), שנקבע כי הוא ילחץ על ההדק.

בדחיפתו הנלהבת של עמירם לוין החלו הדברים להתקדם מהר יותר, אך רוב הרעיונות שהובאו אל שולחנו של לוין לא מצאו חן בעיניו. רעיון אחד היה לירות טיל מונחה טלוויזיה ממטוס, כפי שצה"ל עשה פעמים רבות בלבנון.

הרעיון הזה נפסל כי הסיכוי להחטיא אדם היה גדול. מעבר לכך, היכולת לוודא מהאוויר שאכן מדובר בסדאם היתה באותו זמן מוגבלת מאוד. הועלה רעין נוסף- לשלוח דאוני נפץ- אל האיזור שבו ישהה סדאם, אך בסופו של דבר ההצעה נפסלה.

הוחלט כי החיסול יבוצע על ידי סיירת מטכ"ל באמצעות טיל, שהיה אז סודי ביותר: טיל מונחה טלוויזיה, המשווק היום על-ידי רפא"ל. באסון צאלים ב' נהרג, בין היתר ערן ויכסלבאום. ג'קי, אחיו של ערן ז"ל משמש כיום כיועץ כלכלי של חברות גדולות. צחוק הגורל האכזרי הוא שלפני כמה שבועות הוזמן האח לרפא"ל במסגרת עבודת ייעוץ לקראת שיווק הטיל. אנשי רפא"ל הסבירו לוויכסלבאום ההמום את מעלות הטיל- מבלי שידעו שאותו הטיל הרג את אחיו. הוא היה כל כך נסער שלא יכול היה אפילו להסביר להם למה.

במקביל לאיסוף החומר על סדאם חוסיין החלו בסיירת מטכ"ל להתאמן על השימוש בטיל. האימונים נערכו בידי "צוות א'" בסימולטור מיוחד (בו לא נורו טילים ממש) במפעל של רפא"ל.

אימונים באש חיה נערכו בשטחי האש של בה"ד 1 ובצאלים. בסיירת מטכ"ל הגיעו ליכולות כה גבוהות בדיוק הטיל, עד שמדעני רפא"ל שבדקו את הביצועים הודיעו לאנשי הסיירת כי הגיעו לדיוק רב יותר מכפי שמצוין במפרט הטכני של הטיל. במלים אחרות: אפילו ברפא"ל לא חשבו שמדובר בסחורה כל כך קטלנית.

את האימונים עשו על בובות של חלונות ראווה. בסיירת שמו לב כי בחלק מהמקרים לא פוצצו הטילים לחלוטין את הבובות שדימו את סדאם חוסיין ואת שומרי ראשו, אלא רק "פצעו" אותם. בסיירת לא ויתרו, והגו פיתרון הרפתקני גם לבעיה זו.

רעיון נוסף שעלה היה לנסות למכור לאנשיו של סדאם חוסיין חפץ כלשהו, שיהיה אפשר למלכד ולפוצץ ברגע שסדאם יהיה בקרבתו.

כאשר הוזעק נדב זאבי לתיכנון המבצע, הוא היה בחופשה בחו"ל. מייד עם הגיעו לארץ הוא נשלח ללשכתו של עמירם לוין: "עמירם הסביר לי למה צריך לצאת לפעולה ומדוע הוא בחר להשתמש בנשק הזה ובסיירת. הוא היה משוכנע מאוד בצדקת 'שיח אטד' ובנחיצותו", משחזר זאבי, כיום ראש המחלקה לביטחון פנים בחברת "אירונאוטיקס", המייצרת מזל"טים ומוצרים נוספים לאיסוף מודיעין ולהגנה. זו הפעם הראשונה שבה הוא מדבר על הפרשה.

זאבי אומר כי כשבדק את החומר שנאסף עד אז. מצא אין-ספור חורים שחורים. הוא החליט ללמוד את סדאם חוסיין מההתחלה והזמין את כל החומר המצולם של האיש, את כל הספרים שנכתבו עליו, ואז התיישב לקרוא ולצפות בכל.

בשל אופיו המיוחד של המבצע קיבל זאבי סמכויות חסרות תקדים לדרגתו, ובעצם היה יכול להניע בהוראה שלו את כל מערך האיסוף של קהילת המודיעין: האזנות, סוכנים, גיחות צילום.

זאבי אומר כי מיד עם כניסתו לתפקיד ה"פרויקטור" של "שיח אטד" הוא שם לב לתופעה בולטת בהתנהגותו של סדאם חוסיין: "אם עד מלחמת המפרץ עוד אפשר היה לראות את סדאם חוסיין מסתובב פה ושם, מקבל מנהיג ערבי, נוסע בשיירות, משתתף בטקסים, הרי שאחרי המלחמה, הוא הרגיש עוד יותר נרדף ומבוקש, כאילו הריח שאנחנו בעקבותיו ופושט נעלם. הוא הפסיק כמעט להופיע ואם הופיע, זה אף פעם לא היה בשידור ישיר. הדיווחים שקיבלנו מכל המקורות, הגלויים והסמויים היו שהוא כל הזמן שובר את השגרה שלו. כשאתה בא לאתר או לחטוף או לחסל מישהו, הרעיון הבסיסי הוא לבדוק איפה הוא חוזר על עצמו, לאן הוא בטוח יגיע, הוא בעצמו, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, הוא ולא כפיל".

אגב, מבדיקת נושא הכפילים של סדאם - אגדה שהתעצמה מאוד בפרסומים בתקשורת הבין לאומית בשנים האחרונות - עלה כי השימוש של סדאם בכפילים הוא הרבה יותר מצומצם והרבה יותר בררני ממה שייחסו לו. סדאם פשוט העדיף לא להיראות בציבור מאשר להשתמש בכפילים.

ובכל זאת, לאט לאט נבלה הלו"ז השנתי של סדאם חוסיין, זה שמתוכו אפשר יהיה למצות את האירועים שבהם יהי נוכח בוודאות. מהתבוננות בסרטים של סדאם, ששודרו בטלוויזיה העיראקית, עלה כי בכל פעם שהגיע אורח מכובד בימים שלפני מלחמת המפרץ, וסדאם ליווה אותו, הוא התעכב ליד פסל באמצע רחוב רשיר בבגדאד. התברר כי מדובר בפסלו של עבד אל והב אל ע'יירי, חבר קרוב של סדאם, שנהרג בניסיון התנקשות בנשיא עיראק קסאם - ניסיון שבמהלכו נפצע סדאם עצמו וברח בשחייה ממקום האירוע.

התמונות הרבות של סדאם חוסיין בעת השחייה, לקוחות מתוך השיחזור השנתי שסדאם עורך לאותה שחייה מפורסמת. סדאם דאג להקים במקום נפילתו של מקורבו אנדרטה מפוארת, מעוטרת בעמודים, וביום השנה הוא עצמו טרח לעלות על הפסל ולהצמיד אליו בנייר דבק מדליות ואותות כבוד מטעם עצמו.

סדאם נפצע ברגלו, וזו מעולם לא נרפאה לחלוטין מאותה פציעה. תמונות וסרטים של סדאם הוצגו בפני שני רופאים בכירים בהדסה, ואלה קבעו כי סדאם ככל הנראה סובל מכאבים בגב התחתון, ולכן בתמונות רבות רואים אותו מחזיק בחגורתו שעליה תלוי אקדח. מתברר כי זו אינה עמידה מצ'ואיסטית. משקל החגורה והנשק פשוט העיקו על סדאם, שניסה להקל על העומס בעזרת ידיו.

למתכננים היה חשוב לבדוק דרכים נוספות כדי לוודא מתי מדובר בסדאם עצמו ומתי בכפיל. ההנחה היתה כי סדאם אולי ישלח את הכפילים שלו לכל מקום, אך לא ייתן להם להתקרב לנשים שלו. ההנחה הזו התבדתה כשהגיע מידע שבלילה מסוים ישנו שני סדאמים עם שתי פילגשים שונות של השליט.

סדאם אמנם לא הגיע לטקס האזכרה השנתי לזכרו של ע'יירי ב 1991, אולם הנחת העבודה היתה כי עד הטקס של 1992 הוא יירגע קצת מהפארנויה (המוצדקת) ויגיע בעצמו. בדיעבד אכן התברר כי הנחת העבודה היתה מוצדקת: סדאם אכן הופיע לטקס ההוא, אלא שהדבר היה כבר אחרי האסון בצאלים וביטול המבצע.

נקודה נוספת שבאה בחשבון לביצוע היירוט היתה גשר שנהרס ע"י האמריקנים, ושסדאם פיקח בעצמו על שיקומו, משום שהיה חשוב לו במיוחד. ההערכה היתה כי סדאם יגיע לפתיחת הגשר הזה. גם ההערכה הזאת התבררה בסופו של דבר - לאחר אסון צאלים ב' - כנכונה.

בערך באותה תקופה, במאי 1992 הגיעה ידיעה למערכת המודיעין כי דודו של סדאם חוסיין, טילפאח, חולה מאוד. אצל אנשי המודיעין ש על תכנון "שיח אטד" נדלקו בבת אחת כל הנורות. טילפאח היה הרבה יותר מדוד לסדאם ובעל תפקיד בכיר בממשל העיראקי. הוא בעצם גידל את סדאם הילד, והקשר שלו לסדאם היה קרוב מאוד.

היה ברור כי צעדיו של סדאם יהיו כרוכים במצבו הבריאותי של הדוד. אם יאושפז, יגיע סדאם חוסיין לבקרו. אם ייכנס למוסד לחולים סופניים בכפר הולדתו, אל הוג'ה, הסמוך לתיכרית, יגיע סדאם לשם, ואם ימות, ייקבר בבית הקברות של משפחתו של סדאם חוסיין, ליד אל הוג'ה, וסדאם בוודאי יגיע ללוויה שלו. בית הקברות של אל הוג'ה סמוך מאוד למקום שבו התגלה בסופו של דבר סדאם חוסיין השבוע.

רבין היה מודאג

מאותה נקודה והלאה הושקעו מאמצים אדירים במעקב אחר מצבו הבריאותי של טילפאח. בכל מקרה, היות וכבר נאספו בידי המודיעין הישראלי פרטים רבים מאוד על האזורים בתוך תיכרית שבהם נוהג סדאם להסתובב, הוחלט לשנות את כל נקודת המבט ולתכנן את המבצע שם.

סדאם נהג להגיע לכמה זירות קבועות. בידי ישראל היתה ככל הנראה תמונה מדויקת ומפורטת של כל איזור תיכרית, לרבות המבנים, הדיונות, עד לרמות רזולוציה של ערימות גרוטאות ועפר. הוחלט כי יש לפגוע בסדאם כשהוא מבקר באחת מהזירות החביבות עליו באיזור תיכרית. בצאלים הוקם מודל המחקה במדויק את המיועדת שבה אמור היה להתבצע החיסול.

על פי התכנון היו אמורים שני מסוקי "יסעור" של חיל האוויר להנחית את הצוות של סיירת מטכ"ל בלב השטח העיראקי יחד עם ג'יפים. הג'יפים היו אמורים לנסוע מרחק רב במהלך הלילה עד שיגיעו לאתר שממנו ישוגרו הטילים. מהמקום הזה אמור היה לצאת צוות קטן בן ארבעה אנשים בראשות רס"ן ק', "המצביא" להגיע עד למרחק מאות מטרים ספורים מיעד החיסול, להתחפר, להסוות את עצמו במקום ולהמתין.

הצוות הקדמי היה אמור לזהות עבור צוות השיגור את הימצאותו של סדאם חוסיין בזירת האירוע ולציין בדיוק באיזה חלק של הזירה, שמופתה וחולקה לריבועים ממוספרים, נמצא האיש. אז היה סרן א' אמור לשגר את הטילים, לכוון אותם באמצעות הג'ויסטיק והמוניטור ולחסל את האיש השנוא ביותר בעולם.

באותו שלב עלתה שוב ההצעה לוותר על השימוש בסיירת מטכ"ל, שכן היה ברור כי נפילתם של חיילים בשבי העיראקי, אפילו אם סדאם יחוסל, משמעותה כישלון מוחלט של התרגיל. באחד הדיונים אצל ראש אמ"ן עלתה שאלת הצפי להרוגים, והתשובה שניתנה היתה כי "הלוחמים יודעים לאן הם הולכים, הם התנדבו, והם מכירים את הסיכונים", בלי לענות ישירות לשאלה.

בכל מקרה, ההצעה שלא לשלוח חיילים למבצע החיסול עצמו עלתה אחרי פגישה של כל צוות המתכננים ושל ראשי צה"ל עם ראש הממשלה ועם מוטה גור בלשכת הרמטכ"ל ב-2 באוקטובר. היתה זו פגישה ארוכה במיוחד שבה הציג נדב זאבי במשך כשעתיים את כל החומר שנאסף על סדאם ועל שגרת יומו עם כל האפשרויות לבצע את החיסול. זאבי: "רבין, כהרגלו, נכנס לתוך הפרטים הקטנים של העניין. הוא בדק ושאל וחקר והתעניין מאוד. בסיכום הדיון הוא דרש ודאות של 'לפחות 98%' לפני שיאשר את המבצע".

באמ"ן הבינו כי סיכון הלוחמים הוא שמרתיע את רבין. לוין העדיף פעולת קומנדו, אף שרבים, ובהם זאבי, חלקם מצוותים אחרים, חלקם אנשי מודיעין. רק אחד מהם, אייל כתבן, שגילם את סדאם חוסיין והיה בעל סיווג גבוה מאוד, ידע את מטרת התרגיל. הוא לבש מדים בהירים ונופף לקהל דמיוני לשלום.

בשל בילבול, טימטום, רשלנות ועייפות של הלוחמים התערבב השלב ה"רטוב" בתרגיל בשלב ה"יבש". סרן א' שיגר בטעות טילים אמיתיים נגד ה"אויב" והביא לטרגדיה האיומה.

צחוק הגורל - המטרה, אייל כתבן, לא נהרג. הוא "רק" נפצע ברגליו. נדב זאבי, שלא נכח בתרגיל, הגיע לבקר אותו בבית החולים ואמר במרירות: "באתי לבדוק איך זה שלא נהרגת".