אשה אש

אנלי, איך התייחסת כשחקנית וכאשה לתכתיב הזה?

"בתור אשה, ואני לא פמיניסטית מי יודע מה, היה לי קשה להיכנס לדמות כזו, מה גם שהיא מקבלת את העובדה שבעלה שוכב עם אחרת, ומה שהכי חשוב לה זה רק שלא יידעו, שלא יעשו לה קרניים. כשחקנית, כשישבתי עם דובר הוא הסביר לי ונתן לי להבין שככה זה. גירושין בעדה הגרוזינית זה דבר שלא ייתכן. בכלל, כהכנה להפקה למדנו בין היתר ריקודים גרוזיניים, משהו שבסרט לא ממש בא לידי ביטוי. לא רואים שם את כולנו רוקדים בטירוף. נראה לי שזו מניפולציה חכמה של דובר, כדי שנבלה זמן איכות ביחד. לי היתה רק רפליקה אחת בגרוזינית, וגם היא נוצרה על הסט, בזמן הצילומים, והיה שם מדריך לשפה הגרוזינית כדי לוודא שמבטאים הכל נכון".

איך היתה העבודה עם רמי הויברגר?

"מאחר שלא הכרתי אותו אישית, ביקשתי זמן להתרגל אליו. הסתכלתי עליו ארוכות, הודיתי שאני מתרגשת, התרגלתי, היה לי נעים ואז התחלתי לעבוד איתו".

בהמשך בחו עוזב אותה לטובת פירה (שנוטשת למענו את ג'מלי), וננולי הולכת ומתחממת על אש קטנה עד כדי רתיחה. באחת הסצינות החזקות בסרט היא הולכת אחוזת זעם לביתה של "האשה האחרת", שורפת את דלת דירתה, פורצת פנימה, מכה אותה וגוררת את הגבר שלה הביתה. "התחברתי לזה ממקום מאוד טבעי של גבר ואשה", מספרת הרפז. "יש כאלה שמעיזות להציל את הכבוד ויש כאלה שלא, אבל הקנאה היא בהחלט רגש חזק עד כדי טירוף. זה פשוט לקחת את מה ששלך. זה בעלי, הוא נמצא עם אשה אחרת, אז אני הולכת לקחת אותו. כאנלי אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה. לשרוף את הדלת של המאהבת כן, אבל לקחת אותו בחזרה לא".

לא השתמשת בבעלך (יורם טולדנו, שחקן תיאטרון חיפה, "בנות עובדות", "דודתו של צ'ארלי") כדי לתרגל את הרגשות האלה?

"לא. אני לא עד כדי כך טוטאלית".

הסרט מתאר את מעלליה של חבורת סבלים גרוזינים, העובדים בנתב"ג ומתכננים לעשות מכה ולשדוד משלוח יהלומים שאמור להגיע מיוהנסבורג. עד שזה יקרה מטפל הסרט, לרוחב, במערכות היחסים המשפחתיות של כל הנפשות הפועלות, עם המון דרמות, סיפורים הלקוחים מטריטוריית הטלנובלות ושפע של דמויות, כמה מהן בעלות איפיונים אתניים קריקטוריסטיים, שמזכירים דמויות מסרטי אמיר קוסטוריצה, כמו "שעת הצוענים" ו"חתול שחור חתול לבן". גם המוסיקה שמלווה את הסרט דומה לזו שחיבר לקוסטוריצה גוראן ברגוביץ' ואף הוא עצמו. קוסאשווילי, במאי רגיש ומיומן, עשה סרט מבוים, מצולם ומשוחק היטב, אבל הפאזל העלילתי והאנושי שהרכיב מתפזר יותר מדי הצידה במקום להיות שפיצי וממוקד. הקאסט הגדול שלו כולל את מוני מושונוב, ליאור אשכנזי, יובל סגל, מנשה נוי, בקי גריפין, רונית יודקביץ', אורית שר, רותם זיסמן, אלון נוימן ועוד ועוד. כמו בסרטו הקודם, "חתונה מאוחרת", עסוקים כמה מגיבוריו בפעילות מינית נמרצת, וגם כשהם לא עושים סקס הוא לא מוותר על כל הזדמנות לצלם אותם בעירום.

אנלי, את לא התבקשת להצטרף לחגיגת הסקס והעירום?

"לא התבקשתי, זה לא מתאים לדמות. אילו התבקשתי הייתי מתקשה מצד אחד, אבל מצד שני היה לי גם קשה לסרב. אין לי שום דבר עקרוני נגד עירום. תלוי עם מי אתה הולך לעבוד. ב'זינזאנה', בעונה שעדיין לא שודרה, יש לי סיטואציה כזאת, וזה לא היה מאוד מפחיד. אני מניחה שאם יהיה תפקיד שידרוש זאת אני איענה לו, אבל עדיין צריך להעמיד את זה במבחן המציאות".

הרפז הולכת וצוברת רקורד הופעות בכל המדיות. בתיאטרון היא הופיעה בין היתר ב"דירת הרווקים" וב"משפחת בביוף", בקולנוע זהו לה סרט שני, אחרי "צומת וולקן" ("בשני הסרטים מדובר בתפקידים קטנים מדי", היא אומרת. "אני מקווה שתינתן לי ההזדמנות לעשות דמויות מובילות"), ובטלוויזיה דווקא היא התבטאה בגלריה רחבה של פרויקטים, מסידרותיו של חיים בוזגלו "זינזאנה" ו"שלווה" (שעוד לא שודרה), ועד "הבלוק", "החוף הדרומי" ו"לגעת באושר".

"טלנובלה זה מקצוע אחר", היא אומרת. "זה משהו שמתוכנן עד הפרט האחרון, הטקסטים הם אחד לאחד. לקח לי שלושה חודשים עד שלמדתי ליהנות, וזה אחד הדברים הקשים שעשיתי. מדובר במשהו פנטסטי, לא מציאותי. אנשים בדרך כלל לא מדברים ככה - אומרים הכל, חושבים בקול רם, משנים את דעתם בתוך שתי דקות ב-180 מעלות. ומבחינה משחקית צריך להצדיק את זה, מה שמאוד קשה. אומנם הייתי נהנית לעשות דובר ארבע פעמים בשנה ותיאטרון לפחות ארבע הפקות בשנה, אבל בסופו של דבר נהניתי גם מהטלנובלה ומהפירות שלה. את 'לגעת באושר' לקחתי כברירת מחדל מקצועית. זה היה גם נורא מפחיד, כי זו פעם ראשונה שעשו טלנובלה בעברית, ואז באמת היה צריך הרבה ביצים כדי להשתתף בזה. אבל עוד במהלך הצילומים, כשכולם עדיין בזו לזה, אמרתי שאם יציעו לי שוב, אני חוטפת. התעשייה פה דלה ולהיות סלקטיבי מדי ואמנותי מדי זה קצת פתטי, כי גם צריך לאכול ולחיות. הבעיה שלי היא שאני לא פושרית, והלוואי שהייתי, אבל זה עניין של אופי, ואני לא אלך ואתערבב עם כל מיני אנשים בשביל זה. אני שחקנית מהזן הרומנטי, ואולי זה בעוכרי. המקסימום שאני עושה זה להרים טלפון לסוכנת שלי (פרי כפרי) ולשאול, 'נו, יש איזה אודישן?'".

אנלי, 30, יפה, חטובה ומקסימה, היא בתם הבכורה של השחקן שרגא הרפז והזמרת עידית חיים (אחותה אודיל, 29, היא מדריכת כושר אירובי, והאחות הקטנה אילור, 28, שחקנית אף היא). הוריה גרושים, כידוע. "היה לי קשה בהתחלה להיות בתו של, טרחו לציין זאת שוב ושוב", היא אומרת. "אבל התגברתי על זה. היום אני מקבלת ממנו את הפידבקים הכי אמיתיים שיש. עוד לא יצא לי שהוא יקטול אותי, הוא אוהב אותי כשחקנית. הזמנתי אותו ל'בית צבי' לראות תרגיל של שנה ב', שזה לפנים משורת הדין, וזו היתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותי משחקת. לפני זה הוא אמר לי, אם אני אבוא ואראה שאת שחקנית חרא, אז את לא ממשיכה ללמוד. לא ישנתי כל הלילה, והוא בא, ראה, נתן לי נשיקה במצח ואמר לי, את יכולה לעלות לשנה ג'".

השניים אפילו הצטלמו יחד לסידרה "שלווה", של בוזגלו. "אני משחקת שם חוקרת זיהוי פלילי, וכחלק מהתחקיר התלוויתי למדורניקים ומדורניקיות, והיה שם איזה מקרה רצח ונקלעתי איתם למכון הפתולוגי", היא נזכרת. "זו חוויה שהייתי מוותרת עליה, אבל אין ספק שהיא היתה מחורבנת ומסעירה, ועשתה בי שמות חודש לפחות. אבא שלי משחק שם בתפקיד הראשי, אני סידרתי לו... היה תענוג עולם לעבוד עם אבא, והיו לנו גם סצינות משותפות".

את השם אנלי, היא מספרת, קיבלה הרפז מאביה, שהתכוון ל"בקשה לי", וגם משום שלסבתא שלה, אמא שלו, קראו אנה. "היום אנחנו לא משפחה רגילה, אבא, אמא, שלוש ילדות", היא אומרת. "אנחנו משפחת חבר'ה, והיום זה הרבה חבר'ה, הבעלים של האחיות שלי, ולכל אחת יש ילד, ולאמא שלי יש חבר, אלישע, שהוא גם בחבר'ה, ואנחנו שכנים, גרים באותו אזור, מרכז תל אביב".

ל"חבר'ה" שייך כמובן גם בעלה, השחקן יורם טולדנו, אותו הכירה בעת לימודיהם המשותפים ב"בית צבי". "הוא שחקן הכי טוב שיש, נפלא, וירטואוז", היא מפרגנת לו. "היינו יחד באותה כיתה בשנה א', ולא קרה כלום, אבל אחר כך עבדנו יחד בהפקה של שנה ב', ושם זה התחיל. אנחנו נשואים ארבע שנים, אבל ביחד כבר תשע שנים, וקנינו דירת גג שאנחנו משפצים עכשיו. מה עם ילדים? זה בתיכנון, גם התפקיד של ננולי עשה לי חשק".