בית-ספר לחיים
סרטו התיעודי של ניקולה פיליבר, "פעלים למתחילים", שעוסק בבית-ספר בכפר קטן בצרפת, שבר שיאי מכירות באירופה ומוקרן כעת גם אצלנו. "אני לא חושב שהקולנוע צריך לעסוק רק בסיפורים יוצאי דופן וגדולים מהחיים", אומר הבמאי
במאי הקולנוע התיעודי הצרפתי, ניקולה פיליבר, מצליח למצוא קסם רב בשגרה ולהפוך את הבנאלי לנווה מדבר שלא היינו מתנגדים לנפוש בו. בימים אלה מוקרן בישראל סרטו האחרון, "פעלים למתחילים". הסרט, שזכה בין היתר בפרס הקולנוע האירופי ובפרס Louis Deluc היוקרתי, מציג בית-ספר קטן בכפר צרפתי מבודד, שבו קיימת כיתת לימוד אחת של 12 תלמידים בגילאים שונים. על הכיתה מנצח מורה יחיד שמלמד את כל המקצועות. בעדינות, ברגש ובחמלה מלווה מצלמתו של פיליבר את הילדים ואת המורה ומצליחה פעם נוספת להקסים את הצופים. 1.8 מיליון רוכשי הכרטיסים, שצפו בסרט ברחבי צרפת בלבד, מיצבו אותו גבוה ברשימת הסרטים הדוקומנטריים המצליחים בעולם. מאוחר יותר עורר הסרט שאלות מהותיות בנוגע לכללים הבלתי כתובים בין המצלם למצולם בז'אנר התיעודי, זאת לאחר שהמורה המופיע בסרט, ז'ורז' לופז, תבע מהבמאי ומחברת ההפצה בדיעבד 250 אלף יורו.
"אני לא חושב שהקולנוע צריך לעסוק רק בדברים מרהיבים או בסיפורים יוצאי דופן וגדולים מהחיים", אומר הבמאי בראיון ל-ynet. "בתי-ספר, לדוגמא, הם לכאורה בנאליים – כולנו מכירים אותם, למדנו בהם, הם מעוררים בנו זיכרונות – אבל עבור הילדים האלה בית-הספר הוא חוויה. הסרט משלב תכנים תיעודיים ומבנה עלילתי, והוא אינו סרט תיעודי מסורתי במובן הדידקטי של המילה, מכיוון שאיני רואה את עצמי כמי שמטרתו להפיץ ידע או לומר לאנשים מה לחשוב. זה לא אומר שאין לי מה לומר, אבל הבחירות שלי הן קולנועיות נרטיביות ולא תכניות במובן הסוציולוגי. התפקיד שלי הוא להביא סיפור שנותן מקום לדמיון של הצופה".
- אתה מביא תמונות אחרות של צרפת, משהו שאנחנו לא מכירים מהגלויות, ולמרות שהן מקומיות לכאורה, אתה מדבר דרכן על האנושות כולה. אתה מנסה לקלף את השכבות כדי להגיע למשהו בסיסי?
"כשמתקרבים למציאות ומגרדים את הקלישאות מגלים בדרך כלל דברים שונים, לעתים מנוגדים למה שחשבנו, מורכבים, עשירים יותר. אם אנחנו קשובים מספיק, המימד שמתגלה הוא הרבה יותר עמוק. 'פעלים למתחילים' יוצא מתוך הנושא הספציפי, ומדבר, בסופו של דבר, על האנושות. הוא מדבר על כמה קשה ללמוד, כמה מפחיד לגדול, לבטוח בעצמך ולגבש אישיות, כל הקשיים הללו הם דברים עמם אנשים מתמודדים לא רק באוברן שבצרפת, אלה נושאים אוניברסליים.
"אם הייתי עושה סרט תיעודי מסורתי, בסגנון כתבה טלוויזיונית על בית-ספר כפרי בצרפת, אני משער שהוא לא היה מצליח לעבור את הגבול הגיאוגרפי של צרפת. הסרט הצליח לשבור גבולות, מכיוון שליבו עוסק באופן מטפורי בלגדול. זה גם מה שהופך אותו לקולנועי ולא לטלוויזיוני, כלומר - זו לא רק העובדה שהסרט מוקרן בבית-קולנוע, אלא שהשפה שלו קולנועית, הוא כתוב שונה מכתבת טלוויזיה ונקודת המבט שלו מתייחסת לקיום האנושי".
- מאיפה נולד הרעיון לסרט?
"אני לא יודע מאיפה נולדים הרעיונות, לרוב הם מתפתחים מתוך רעיונות אחרים. בהתחלה רציתי לעשות סרט על קשיי החיים הכפריים בתקופת הגלובליזציה, ואיכשהו מתוך התחקיר צמח הרעיון לסרט הזה. אני יכול לומר שבילדותי הייתי מאוד לא מאושר בבית-הספר היסודי. הסרט נתן לי הזדמנות ראשונה בחיי להיות מאושר בבית-הספר וזו סגירת מעגל".
- למה בחרת דווקא בבית-הספר של אוברן?
"עברתי ביותר ממאה בתי-ספר. רציתי לצלם באזור הררי גם מפני שאני אוהב את ההרים וגם מפני שהנוף השטוח מדכא אותי. נוף הררי מרגש אותי, ברור לי שמעבר לקו הרכס מתחבאים מקומות אחרים, וזה תמיד עושה לי חשק לגלות מה יש שם מאחור. חשבתי שאמצא מספר גדול יותר של בתי-ספר חד-כיתתיים באזורים מבודדים. בסופו של דבר בתי-הספר הללו נבנו מסיבות פרקטיות, לא אידיאולוגיות. בחרתי באוברן מתוך תחושת נינוחות פנימית. רציתי כיתה עם מגוון גילאים רחב, אבל לא קבוצה גדולה מדי של ילדים. היה לי חשוב שבמסגרת הסרט נוכל להזדהות או לפחות להכיר את כולם.
"חיפשתי מורה עם אישיות מסוימת, ובז'ורז לופז מצאתי מורכבות ודואליות שמציגה אדם פתוח ונגיש מצד אחד ומצד שני חשאי מאד. המסתורין הזה עניין אותי. זה קצת קשור לשוני בין היצירה הקולנועית והטלוויזיונית – הקולנוע, כפי שאני רואה אותו, מנהל מערכת יחסים מקבילה בין מה שאנחנו רואים לבין הנסתר מעיננו, בין מה שאנחנו למדים תוך כדי לבין מה שנשאר עלום, בין מה שנאמר לבין מה שלא. בטלוויזיה לעומתו הכל שקוף, אנשים כיום מפקידים בה את חייהם האינטימיים ומוותרים על הצניעות בשביל דקות מסך".
- חשבת במהלך העבודה שיש לסרט פוטנציאל להפוך לאחד הסרטים התיעודיים המצליחים ביותר?
"לא העליתי זאת על דעתי. זו שאלה פשוט לא רלבנטית מבחינתי. אני לא עושה סרטים מתוך מחשבה על כמות הצופים, אלא משתדל להתרכז במה שרציתי לומר. יותר מזה, אני חושב שאסור לחשוב על עשייה קולנועית במושגים כמותיים, אחרת היצירה הופכת לייצור, וזה הדבר הנורא ביותר, זו תחילת הסוף של הקולנוע, זה הוליווד. עצם העובדה שהסרט הצליח לגעת בכל-כך הרבה אנשים היתה הפתעה נעימה, בעיקר מפני שהצלחתו אינה קשורה במרקטינג ושיווק אגרסיבי, אלא בשיטה הישנה של מפה לאוזן. אנשים רצו לחלוק את החוויה עם אחרים, וזה אומר שלמזלנו הטוב לא הכל נכנע לחוקי הכסף, יש בזה משהו מנחם".
- בביקורות שנכתבו על הסרט דיברו על נטרליות יתרה בכל הנוגע לביקורת שלך על מערכת החינוך המיושנת שאתה מציג והיעדר שאלות נוקבות, כמו איזה סוג של מבוגרים היא מייצרת.
"אני איש קולנוע ולא מומחה לפדגוגיה, מעבר לכך שבעיני אין בהוראה נסים או מתכונים בדוקים. אני אומר שהנוסחה של בתי-הספר הללו יכולה להתאים לילדים מסוימים ופחות לאחרים. זו מערכת עם צדדים חיוביים ושלילים, ואפשר להתווכח על כך, אבל כשאני בא לעשות סרט אני לא מחפש תשובות, אני מספר סיפור ומעלה דרכו שאלות. לא מעניין אותי לתת תשובות חד-משמעיות, זה לא התפקיד שלי לחשוב עבור הצופים. יש רבים שחושבים שהכיתה הזו היא אידיאלית ושהמורה הזה הוא מודל לחיקוי. מעולם לא חשבתי כך במהלך ההסרטה. לופז מייצג בעיני תמונה יפה של מקצוע נפלא, אבל הוא בהחלט לא מודל לחיקוי. יש בו איכויות ופגמים. אנשים מתבלבלים לחשוב שמה שהם רואים בסרטי תעודה זו מציאות גולמית, העתק של האמיתי, ולא מבינים שמדובר במבטו הסובייקטיבי של הבמאי. זו לא המציאות המוחלטת, זה הרכב מחודש של פרטי מציאות נתונה לאינטרפרטציה, וצריך להתייחס לזה בהתאם. המציאות היא בעיניי המתבונן".
- מה נשאר לך עם תום העבודה על סרט. אתה שומר על קשר עם המצולמים?
"סרט הוא עבורי ניסיון קולנועי, אבל במקביל גם הרפתקה אנושית. אני בקשר עם אנשים שצילמתי לסרטים לפני 10 ו-15 שנים, הם חלק מחיי. סרט מסוג זה הופך אותך למעורב במובן האנושי של המילה, מכיוון שהוא מבוסס על בניית אמון הדדי, בעיקר עם ילדים. צילמתי הרבה מאד את ז'וזו, למשל, לא מכיוון שחשבתי שהוא יהיה כוכב הסרט, אלא כי הוא הרגיש מאוד נוח עם המצלמה. את לורה, אחותו, מיעטתי לצלם מכיוון שנדמה היה לי שהיא הרגישה מאוימת. צריך להרגיש את המצולמים, לכבד את רצונם ולא לדחוף אותם לעשות דברים שהם לא מרגישים איתם בנוח. אסור לתת להם תחושה ששופטים אותם או לצלם אותם בסתר, זה בלתי נסבל עבורם. וכן, אני שומר על קשר עם הילדים".
- המורה בסרט הגיש נגדך ונגד חברת ההפקה תביעה משפטית של רבע מיליון יורו בטענה שלא נתן הסכמתו לשימוש בחומרים המצולמים. איפה זה עומד כרגע?
"בחודש יוני הבא יתנהל המשפט הראשון שמתייחס לנושא הזה. במקביל יש תביעה נוספת של ז'ורז' לופז בה הוא מבקש פיצויים כספיים על כך שלא קיבל תשלום על השתתפות בקידום המכירות לסרט. שתי הטענות יתבררו בבית-המשפט, אבל מבחינת ההפקה הובהר לו לפני שהתחלנו לצלם שאין מדובר בצילומים בתשלום. הוא עצמו נתן לנו מפתח לבית-הספר, כך שקשה לומר שהצילומים נעשו שלא בהסכמתו. הוא גם טוען שהשיעורים שהוא מעביר הם קניינו הרוחני ויצירתו ודורש שנשלם לו זכויות יוצרים, אבל הסרט אינו מתמקד בשיעורים שלו, אלא במה שקורה בכיתה בה הוא מלמד. לגבי השתתפותו בקידום המכירות, זו היתה בחירה שלו, והוא מאוד רצה להיות חלק ממנה. מאוחר יותר גילינו שהוא פנה לעורך-דין ובא בתביעות כספיות. הצענו לו 37,500 יורו עבור ההשתתפות בקידום המכירות של הסרט שנמשכה כמה שבועות, אבל זה לא הספיק לו".
- פרשת לופז עלולה להוות תקדים מאיים על עתיד הז'אנר התיעודי?
"זו בעיה. אם מתחילים לשלם לגיבורי הסרטים התיעודיים במובן מסויים הם הופכים לשחקנים ומאבדים את האמינות שלהם. הקולנוע התיעודי בעיניי מתבסס על עיקרון החופש ההדדי, כלומר, צילום חייב להיעשות בהסכמה. אני הבהרתי יותר מפעם אחת לז'ורז' לופז שזו זכותו המלאה לסרב להצטלם".
- נעלבת ברמה האישית?
"התאכזבתי ונפגעתי עד עמקי נשמתי מהתגובה שלו. הוא מוטט את האמון שנתתי בו והרס את הדיוקן העצמי שלו. אני מעדיף שלא לדבר על כך מכיוון שהמשפט עומד ותלוי, ובכל זאת, התברר לי בדיעבד שמימד מסוים באישיות שלו נסתר ממני לחלוטין במהלך הצילומים".
- כבר עובדים על הפרוייקט הבא?
"אני בשלבי מחשבה על הסרט הבא, אבל עדיין מוקדם לדבר על זה".
