"הפיקוח על הבנקים בישראל סביר ואפקטיבי"
בשבועות האחרונים עלה לשיא המתח בין המערכת הבנקאית והעסקית לבין המפקח על הבנקים, יואב להמן; ליליאנה שומאכר, כלכלנית בכירה בקרן המטבע הבינלאומית, מביעה בראיון לממון תמיכה בלתי מסויגת בלהמן: הפיקוח עומד בסטנדרטים בינלאומיים ותורם לרייטינג של הבנקים בקרב חברות הדירוג בעולם, ומתייחסת גם למצב הבנקים ולשאלה האם יש צורך במיזוגים נוספים במערכת; ראיון
בשבועות האחרונים עלה לשיא המתח בין המערכת הבנקאית והעסקית לבין המפקח על הבנקים, יואב להמן. יותר נכון לומר: היחסים הידרדרו לשפל.
בכנס גלובס שנערך לאחרונה יצאו נגד המפקח והוראותיו כל הבנקאים, מי בעדינות ומי פחות בעדינות. חלק, בהם שניים שכיהנו בעבר בתפקידו (מנכ"ל בנק לאומי גליה מאור ויו"ר בנק אגוד זאב אבלס), השיאו לו עצות, ודירקטור אחד מהבנק הגדול במדינה (הפועלים) אף התפרץ בדברים ממקום מושבו באולם, אירוע שאינו אופייני בנוף הבנקאי השמרני.
בקרב אנשים במגזר העסקי והבנקאי אפשר לשמוע דברים קשים נגד הפיקוח, ולא חסרה ביקורת אישית נגד המפקח, בין היתר על כך שהוא כוחני, לא מקשיב ולא מבין את השטח.
השבוע מקבל להמן תמיכה מבחוץ, מכיוונה של ד"ר ליליאנה שומאכר, כלכלנית בכירה המתמחה ברגולציה בבנקאות בקרן המטבע העולמית. בראיון שקיימנו איתה לרגל הופעתה בכנס הרצליה בשבוע שעבר אמרה שומאכר כי בניגוד לטענת הבנקאים, הפיקוח על הבנקים בישראל אינו חריג אלא דומה לזה הנעשה באנגליה, ועומד בסטנדרטים בינלאומיים. היא הביעה תמיכה בלתי מסויגת בלהמן.
לא המצאה ישראלית
מאז שמונה להמן לתפקיד, במרץ השנה, טרם חלפו עשרה חודשים. מי שחשש ממינויו, אומר היום כי ידע למה. הבנקים, הרגילים להפעיל לחצים ולובי חזק, נתקלים מדי יום במפקח שאינו בוחל בהפעלת אותם כלים עצמם מצידו.
כשהוא נהנה מתמיכה בלתי מסויגת מהבוס, נגיד בנק ישראל דוד קליין, פרסם להמן באחרונה שורת הוראות שהרגיזו כמעט את כולם. בין היתר, ההוראה המצמצמת את האפשרות לתת אשראי ללווים גדולים, וההוראה המגבילה מעורבות דירקטורים בנעשה בבנק באמצעות פנייה ישירה למנהלים.
תגובות המערכת לצעדיו של להמן אמוציונליות מאוד והופכות גם נושאים בנקאיים משעממים או צפויים למאבקים טעוני רגשות. כך היה בנוגע למיזוג המתוכנן של חברות הכבלים: להמן לא המציא הוראות חדשות, הוא רק הפנה את תשומת לבם של הבנקאים, כי ההוראות הישנות מחייבות רישום מלוא החוב של החברות ברגע מיזוגן לחברה אחת, הן אצל משפחת דנקנר (בעלת מתב) והן אצל אליעזר פישמן
(בעלי ערוצי זהב).
אלא שהבנקאים, שציפו כי לנוכח קשיי המימון של המיזוג המפקח ייתן הקלות, הקימו קול צעקה וגררו אחריהם ביקורות מצד גורמים נוספים במערכת. להמן לא ויתר.
בבנקים אוהבים להתקרב עד סמוך לגבול המותר ואז להתלונן בפני הפיקוח: "תרחיקו את הגבול". להמן סבור שהגבולות נקבעו מסיבות מוצדקות, שעיקרן שמירה על יציבות הבנקים, ודורש מהבנקאים לא להתקרב אליהם יותר מדי.
לבנקאים יש הרגשה שלהמן מבקש להציק להם, לו יש הרגשה שהם לא מבינים רמזים דקים: בחו"ל מספיק שהפיקוח ירים טלפון לבנקאי ויביע אי-שביעות רצון מעניין כלשהו - והוא יתוקן. בישראל לא מבינים, או עושים עצמם לא מבינים, ואין מנוס מהוצאת הוראות ברורות ומפורטות. כל הוראה שמפורסמת באה לאחר פרסום טיוטת הוראה, שמיעת הערות מהבנקאים ודיונים בוועדה המייעצת.
למרות זאת, בבנקים טוענים שבפיקוח לא מקשיבים להם. הטענה הנשמעת היא שהפיקוח על הבנקים בארץ הוא המצאה ישראלית, שונה ממה שנהוג בחו"ל. "להמן קם כל בוקר ומחפש הוראה חדשה ומקורית", אומרים אנשים במערכת.
שומאכר, אישה קטנה ועדינה אך בעלת עמדות נחרצות, שמכירה היטב גופי פיקוח בעולם וכן את בנק ישראל ואת המערכת הישראלית, לא מסכימה: "להמן לא קם בבוקר ומחפש להוציא הוראה חדשה, היא אומרת. הוא רוצה להתאים את ההוראות לתקנים בינלאומיים".
על רקע הכעסים כלפי הפיקוח, יש לה מסר ברור: "בכל העולם בנקאים ורגולטורים מקיימים דיונים. צריך להסביר לבנקים מה עושים. מדובר במערכת ששומעת לפני קבלת החלטות. המודל בישראל הוא מודל בריטי. הפיקוח סביר, והאפקטיביות שלו תורמת לבנקים ומעלה את הרייטינג שלהם בעיני חברות הדירוג. פגיעה בפיקוח עלולה לפגוע בבנקים".
להערכתה, בנקים זרים לא מגבירים את פעילותם בישראל בגלל האזור הגיאוגרפי והסיכון הביטחוני, ולא בגלל הרגולציה, שלדעתה אינה הדוקה מדי.
אין בישראל יותר מדי בנקים
אחת השאלות שעמן מתמודד בשנתיים האחרונות בנק ישראל, מאז שהבנק למסחר נסגר בעקבות מעילת ענק באפריל 2002, היא מהו המבנה הרצוי למערכת הבנקאות. על רקע ההפרטה המתוכננת של בנק דיסקונט, שהמדינה מחזיקה בגרעין השליטה בו, התעוררה השאלה ביתר שאת.
הפיקוח היה רוצה לראות פחות בנקים קטנים בשטח, ואכן באחרונה מוזגו ונמצאים בהליכי מיזוג מספר בנקים קטנים (ספנות, קונטיננטל, פקאו). בנקודה זו שומאכר מפתיעה ואומרת: השוק חכם, ואיני חושבת שיש בישראל יותר מדי בנקים. השוק כנראה כבר מצא את שיווי המשקל שלו.
שומאכר תומכת בלהמן בדרישתו לשמירה על יחס הלימות הון (הון ביחס לסך האשראי) גבוה. הבנקים בישראל שומרים היום על יחס הלימות הון של כ-10% (לעומת כ-9% לפני שנה), בעוד שבעולם הבנקים שומרים על יחס גבוה יותר של כ-12%. רק באחרונה הבינו הבנקאים בארץ את חשיבות יחס הלימות ההון הגבוה, שנדרש גם לצורך פעילות בינלאומית.
עלתה טענה שהפיקוח נכנס להחלטות פרטניות של הבנקים לגבי ההון - מהדרישה להפרשה מיוחדת של 1% מתיק האשראי לפני שנתיים ועד לדרישה לשמור על יחס הלימות הון גבוה. בעיני בנקאים זו אולי התערבות מיותרת בניהול.
בעיני להמן זה חלק מתפקידו לשמירת היציבות במערכת, אומרת שומאכר, ומוסיפה: הסטנדרטים הבינלאומיים קוראים לפיקוח חזק. השאלה המרכזית היא הסיכון מול ההון, שהוא כרית ביטחון. "אף אחד לא מתערב בשיקולים בנקאיים איזה פרויקט לממן. השאלה היחידה היא האם שומרים מספיק הון כדי להתמודד עם תרחיש של סיכון".
לדבריה, למרות שהבנקים בחול שומרים על יחס הלימות הון גבוה יותר, המקשה על השגת תשואה גבוהה יותר על ההון, עדיין הם מציגים תשואה גבוהה הרבה יותר על ההון מאשר הבנקים בארץ, כ-15%-12%. באנגליה הבנקים משיגים תשואות של כ-15%.
שומאכר מציינת גם את העובדה שבניגוד לנעשה בעולם, בישראל הפיקוח על הבנקים חובש שלושה כובעים: הוא גם אחראי על יציבות המערכת הבנקאית, גם אחראי על הגנת האינטרסים של הצרכנים וגם אחראי על התחרות במערכת. בחו"ל האחריות מתחלקת עם ארגוני צרכנים ועם הממונה על ההגבלים, שאחראי על תחרות.
על השאלה האם הבנקים הישראלים נוהגים נכון כאשר הם מתרחבים לחו"ל היא עונה בכן מוחלט. הם צריכים לפעול בחו"ל כדי לפזר סיכונים, היא אומרת.
לסיכום היא מחמיאה לבנקים ואומרת כי עמדו יפה בשלוש שנות המיתון העמוק, והם היום במצב טוב.
מומלצים
