האישה שאהבה סיפורים

דוניה חוספינה

מוכרת הפרחים הגמדה היתה מבוצרת כדרכה מאחורי דליים שטבלו בהם דליות, כריזנטמות, ורדים וענפים כתומים של פצעי המושיע. הדוכן, שניצב מול מנזר 'המשרתות הנאמנות של מריה', הבטיח לה פרנסה בשפע ומידע מעודכן על המתרחש ברובע. באחד הדליים בחשה אם-המנזר, שבכל בוקר באה לקנות ורדים לבנים לקישוט מזבח הכנסייה.

"אצלך שום דבר לא משתנה," חייכה אלי הגמדה בחביבות, ואצבעותיה העבות קטמו בזריזות עלים כמושים. "רק הגעת וכבר את אתה רץ אל דוֹניה חוֹסֶפינה!"

"אַמֶליָה, את רכלנית חשוכת מרפא... וזה חטא שדינו מוות!" נזפה בה האם רוֹסאריוֹ, "תני לו פרח אחד על חשבון המנזר. יש לי הרגשה שהוא יזדקק לו יותר מהמשיח!"

אמליה הושיטה לי בידה הקצרה ורד אדום לוהט, וצירפה לו חיוך של יודעי נסתרות.

האמת היא שלא היה צורך לטרוח בין קפלי הבצל, כמאמר הפתגם הספרדי, על-מנת לחשוף את סודי. בכל ביקורי בסלמנקה ביליתי יותר זמן בבר של דוניה חוספינה מאשר באולם-הקריאה של הארכיון.

הבר, שנקרא על-שם חנה, הסבתא של ישוע, אינו אלא גומחה קטנה החצובה בסלע שהחומה העתיקה בנויה עליו. יש בו רק שני שולחנות נמוכים, ולצידם שרפרפי עץ. רוב המבקרים עומדים ליד הדלפק, שותים בירה או יין, טועמים ממבחר הטאפּאס ומזינים את עיניהם בבעלת המקום. הדבר הבולט ביותר בבר היא הטינופת. הספרדים רגילים להשליך הכל ליד הדלפק ומתחת לשולחנות: מפיות נייר וקיסמי עץ, בדלים וחפיסות סיגריות מעוכות, גלעיני זיתים ופרוסות לחם נגוסות למחצה – כאלה שסבי נהג להרים, לנשק ולהניח בגומחה שבקיר. רצפה נקייה היא הוכחה נחרצת לאיכות הירודה של בר או בית-קפה, ודוניה חוספינה חרדה לשמה הטוב. היא עוברת עם מטאטא קש מדולדל-שיער ואוספת את הזבל רק פעם אחת ביממה, ממש לפני הנעילה, בשתיים לפנות בוקר. בזכות הפופולריות שלו, בר סנטה אנה זוכה מדי שנה, ללא קושי, בתואר הנכסף "הבר המלוכלך ביותר בסלמנקה". תעודות ההוקרה מטעם אגודת שוחרי היין הקסטיליאני, ממוסגרות ומקושטות בפרחים מפלסטיק, מפוזרות על הקירות בין תמונותיהם של המטדורים האהובים על דוניה חוספינה.

הגברת מאחורי דלפק המשקאות היא הדמות הנערצת ביותר ברובע וֶרָה קְרוּס. האשה הגדולה, בעלת השדיים השופעים והשוקיים האדירות, שנראית כאילו יצאה מסרט של פליני, לובשת תמיד חולצה צרה והדוקה וחצאית מיני קצרצרה. הסטודנטים שממלאים את המקום בכל שעות היום והלילה מכנים אותה "לָה וירְגוֹ פּוֹטֶנְס", הבתולה בעלת-העוצמה. כשהכינוי מגיע לאוזניה היא מתיישבת על הבר ליד ברזי הבירה, רגליה מתנדנדות באוויר, חצאית המיני נדחקת למעלה וחושפת תחתונים אדומים שרקומים עליהם פרחים בכחול. חוספינה מחזיקה בכוסית הנצחית שלה, אניס צ'ינְצ'וֹן מתקתק, מרימה אותה לעבר הסטודנטים ואומרת בקול רועם: "פּוֹטֶנס – כן, ועוד איך. אבל וירגוֹ? מישהו מוכן להתערב?"

אני לא מכיר אף סטודנט שנענה אי-פעם לאתגר.

דוניה חוספינה הסתערה לעברי, ושדיה נמעכו בחדווה על חזי.

"דוֹס גַרדֶניאס פּארָה טי...." לחשתי באוזנה את שירו של אנטוניו מָצ'ין, האהוב על שנינו, ותקעתי את הוורד בשיערה.

"גרדניות בתחת שלי!" אמרה ואצבעותיה העמיקו בתלתלי ראשי, "העיקר שאתה פה... פּוּטה מַדרֶה דֶה דיוֹס! כל-כך הרבה זמן..."

חוספינה הושיבה אותי במקומי הקבוע, והניחה לפני כוס ריוחה אדום וצלחת של בוטנים קלויים במלח. בהיתי בתנועותיה שאינן יודעות לאות, ונבואתה של רוסאריו אם-המנזר העלתה בי הירהורים. ואולי העלתה אותם טרדת הכאב בשן הטוחנת. רובע ורה קרוס, שבליבו ממוקם הארכיון ובשוליו נמצא הבר, היה עד לפני חמש מאות שנה הרובע היהודי של סלמנקה. לא פלא שכינו אותו "רובע הצלב האמיתי" – כאילו ביקשו לסלק לא רק את שוכניו אלא גם את רוחות-הרפאים שלהם...

טעמם המלוח של הבוטנים התפוגג בפי בכל לגימת יין. בין בוטן לבוטן נזכרתי שממש פה, ליד הבר, התגורר היהודי המפורסם ביותר של סלמנקה, צייר המפות והמתמטיקאי אברהם זַכּוּת. אומרים שבזכות המפות שלו קולומבוס מצא את דרכו בימים... מצא? שאלתי את עצמי במאמץ נואש ללכוד שבריר של בוטן שנתקע בחור בשן באמצעות גפרור חצוי לשניים; משהו היה שגוי שם, במפות או בניווט, אם במקום להגיע לחופי הודו, גילה קולומבוס עולם חדש... מאברהם זכּוּת ומבני קהילתו לא נותר זכר, לא שרידי בית-כנסת, אפילו לא אבני מצבה מנופצות. סימטאות הרובע היהודי נבדלות משאר סלמנקה רק בזכות השם הנוצרי כל-כך.

דוניה חוספינה עברה ליד שולחני, כאילו באקראי, ומילאה את כוסי. התנועה הנדיבה של האשה הגדולה הזכירה לי ימים רחוקים, מראשית היכרותנו.

"אני כמו ספרד," אמרה לי דוניה חוספינה. "השנה הגורלית בחיים שלי היתה 1975. הייתי בסך-הכל בת עשרים וחמש, וכבר נשואה שבע שנים. זו היתה גם השנה שהאיש עם העצירות" – כך נהגה לכנות את פראנקו – "התפגר ולקח איתו לגיהינום את המוסר הקתולי... שמתי לב שבעלי, כשהוא מכניס את הידיים מתחת לשמיכה וממשמש, כבר לא מבחין אם זה הירך שלי או שלו. זרקתי אותו מהבית. לך תחפש ירכיים חדשות, אמרתי לו. קניתי את החור הזה ועשיתי את הבר... בר של חופש!"

"יקירתי," התגריתי בה, "אל תספרי לי מעשיות. את שוכחת שאני יודע משהו על ספרד ועל הנשים שלה באותם ימים!"

דוניה חוספינה שילבה את רגליה והניפה אותן לפנים. חצאית המיני העפילה במעלה גופה המלא. היא הביטה משועשעת בעיני הנעוצות בעורה החום, המכוסה פלומה זהובה, ואמרה בלעג:

"מה שאתה יודע זה מהספרים, איפה שהכל מסודר, ולא מהחיים, איפה שהכל בלגן. אז בוא ואני אספר לך איך זה היה."

שכבנו חבוקים על הדלפק בין ברזי הבירה ובקבוקי היין.

"כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה מעריצה גדולה של פראנקו, והרבה פעמים היא סחבה אותי לאסיפות שלהם בפּלאסה דֶה טוֹרוֹס. בכל פעם שהיתה רואה את החנרליסימו נואם, היא היתה מתעלפת, אצלה זה היה עניין אורגזמי... למה אני מספרת לך את זה? כי בכל חודש היה מגיע אלינו הביתה 'ביטאון הנשים הפלנחיסטיות'. מהעיתון הזה למדתי שיש דבר כזה שנקרא 'אהבה חופשית', ושזה דבר שמקובל אצל עובדי-אלילים, כופרים וקומוניסטים. ואני, שלא האמנתי באלוהים ובפּוּטה שילדה אותו, דווקא בגלל זה רציתי להיות קומוניסטית, בגלל האהבה החופשית... אבל מה, היתה לי בעיה: האדומים היו אז אסורים לפי החוק, אפשר היה לפגוש אותם רק בבתי-הסוהר. בימים שפראנקו גסס קניתי בשוק הפשפשים כובע פרווה בצבע חאקי עם כוכב אדום ובאמצע שלו סמל של פטיש ומגל. שנה לא הורדתי את הכובע מהראש, לא בחורף ולא בקיץ. אמרתי לעצמי, אם יש קומוניסטים בסלמנקה, לפי הכובע הם יידעו שאני משלהם...

"ביום לוהט אחד אני יושבת בקפה לאס טוֹרֶס, בפּלאסה מאיוֹר, הכובע פרווה של הצבא האדום על הראש שלי, והזיעה זורמת על הפנים ועל העורף יותר מהמים של הטוֹרמֶס. אנשים הסתכלו עלי כמו על איזו משוגעת, כובע כזה באמצע הקיץ של סלמנקה... הזמנתי לארוחת בוקר צ'וקולאטֶה עם צ'וּרוֹס וקוקה-קולה עם הרבה קרח בשביל הקירור. בשולחן שלידי ישב אֶל פּוֹאֶטָה, אתה יודע, זה המשורר שמוכר את הספרים שלו בכיכר בפינת כנסיית סן מרקוס. הוא נעץ בי עיניים איזה רבע שעה ובסוף אמר לי: 'יש לך אומץ-לב הרואי, קָמָראדָה!' ככה, בזכות המשורר הורדתי את הכובע-פרווה והלכתי לאסיפות של הקומוניסטים, למרות שהם היו עדיין במחתרת. מה אגיד לך... איזו אכזבה, הכל קשקושים! מרקסיזם-לניניזם, מהפכה, יום המחר שישיר לעמלים. ואני אומרת להם: ומה עם האהבה החופשית? רק בגללה באתי אליכם! ואז הם מתחילים לצעוק עלי, שיש לי מושגים של בורגנית, שזה מתאים לאימפריאליסטים האמריקאים והצרפתים. בקיצור, ברחתי מהם מהר. אל תצחק, הייתי אז בחורה תמימה..."

לפעמים, אחרי שסגרנו את הבר, דוניה חוספינה היתה באה איתי אל הדירה ברחוב מוכרי הספרים. שכבנו מכורבלים במיטת הברזל החורקת, גופי הצנום נדחק אל גופה האדיר כמו גור-כלבים המבקש לשוב ולהיבלע בגופה של אמו. היא חרשה באצבעותיה את שיערי הארוך ואמרה בגילוי-לב: "זה מוזר איך הדברים עובדים בין גברים ונשים... זה יותר מסתורי מהשילוש הקדוש, אתה לא חושב? עם כל אחד זה משהו אחר... איתך למשל, זה לא בדיוק הזיון עצמו, יש לך פּיטוֹ קטן בשביל המימדים שלי, אבל אני יכולה להרגיש את הרעידה המתוקה בסיר-הלחץ שלי רק מללטף את התלתלים שלך... ואתה?"

"אצלי זה קצת יותר מורכב..." עניתי ודמותה של ויקי ניצבה מולי. באמת לא איכפת לי כל ההתפרפרויות שלך, אמרו עיניה האפורות, העיקר שתשמור את הסיפורים שאתה ממציא רק בשבילי!

"מה קרה לך?" דחקה בי חוספינה, "על מה אתה חולם?"

"אני... אני חושב שאצלי זה בעיקר הפנטזיות, ואולי ההזיות... מי יודע? אבל זה גם בגלל שאני יודע שתמיד תתני לי את היין הכי טוב!"

"אתה בן-זונה חמוד," היא לחשה באוזני.

אין שום בר, קפה או מסעדה בסלמנקה שאפשר למצוא יין כל-כך משובח כמו אצל דוניה חוספינה, בטח לא במחירים כאלה. גם זאת יש להוסיף לסגולותיה המופלאות של בעלת המקום. בכל יום חמישי, כשיצאתי מהארכיון להפסקת צהריים, הייתי רואה את המשאית הקטנה של הבּוֹדֶגָה לאס דוּאֶניאס מגיעה אל פתח הבר וחונה בסימטה הצרה. מן המשאית יורדים תמיד סניור דואניאס עצמו, ועימו הבחור הצעיר שעובד אצלו בבית-המסחר למשקאות חריפים. הפועל מוריד שתי חביות יין אדום, אחת ריוחה ואחת ריבֶרָה, נכנס לבר ומציב אותן ליד הדלפק, וכעבור כמה דקות יוצא עם שתי חביות ריקות, מעמיס אותן על המשאית והולך לאכול ארוחת צהריים בבר ממול, ה'אַוֶה טוֹרוּטָה'. בעל הבּוֹדגה, לעומת זאת, ניגש אל ראי המשאית, מסרק את מעט שיער-השיבה שעל ראשו, בוחן שמא דבק דבר-מה בשיניו התותבות, מיישר את העניבה המרופטת, מורח על פניו הקמוטים מי-קולון, ושם פעמיו בצליעה מאוששת אל הבר. כעבור שעה, בדיוק הזמן הדרוש לפועל לסיים את הארוחה, יוצא סניור דואניאס מהבר וחיוך עליז מאיר את פניו. אחריו מופיעים פניה של דוניה חוספינה. היא פותחת את הדלת ותולה עליה את השלט "פתוח".

סימפוניה של ריחות וטעמים מתנגנת בבר סנטה אנה, ואפילו הענן הכבד של עשן הסיגריות אינו מצליח לכסות עליה. מביני-דבר נוהגים לפתוח בשתיים-שלוש חתיכות קטנות של תפוחי-אדמה אפויים. הרוטב האדמדם שבו הם שרויים עוטף את הלשון ומשחרר את חוש הטעם. פרוסות דקיקות של חצילים מטוגנים בשוּם מאריכות את העינוג כניגון איטי ומתמשך. זה הזמן לעשות הפסקה קצרה, לשטוף את הארמון בשתי לגימות קצרות של יין אדום כדי להכינו לשיא: אשכי פר צלויים.

מי שנהנה מהם יותר מכל הוא סוחר היין הישיש. מהפינה הקבועה שלי אני רואה אותו נועץ עיניים בחזה הקיסרי של דוניה חוספינה, מגרד ביד שמאל את תחתית הבטן ובימנית תוקע קיסם באשך של פר. סניור דואניאס מגיש אותו לפיו ביד רועדת והלשון מגלגלת את האשך מצד לצד בחלל אנין-הטעם... מי שאינם בקיאים באומנות אכילת האשכים יכולים לחשוב שהוא נוהג כך בגלל החום המופלג של הצלי, אבל הניסיון מלמד שתנועה זו חיונית כדי לחוש במעדן הפריך בכל שטחי הלוע.

לא מעט מבין הסועדים בבר נרתעים מהמחשבה שאשך מטייל בפה שלהם. לאלה שומרת המבשלת הנפלאה שיא אחר: נחירי חזירונים יונקים מטוגנים בשמן עמוק: חתיכות סחוסיות שמתפצפצות בפה כמו טוגנים ארוזים בשקית, ושאת טעמן אי-אפשר להסיר מהפה במשך ימים.

כאקורד סיום לחגיגת הטאפּאס מציעה דוניה חוספינה פרוסות דקות של נקניק-דם, הנקרא בפי בני המקום מוֹרסייה.

המורסייה של בעלת הבר אינה סתם מעדן, היא מאורע. פעם בשנה, באחד-עשר בנובמבר, הוא חג מרטין הקדוש, היא סוגרת את המקום לכמה ימים, ונוסעת לכפר הולדתה שבהרים המתנשאים ממערב לעיר, סמוך לגבול פורטוגל. ימים אלה של תחילת החורף הם ימי שחיטת החזירים, ודוניה חוספינה חוזרת עם מלאי מחודש של מוֹרסייאס, ועם הרבה סיפורים.

"החזירים אסור לטעות בהם," היא מספרת ללקוחות שבולעים כל מילה בתאווה. "אלה בעלי-חיים חכמים. כמו שאומרים אצלנו בכפר: כמה שיותר מסריחים – ככה יותר אינטליגנטים! תיקחו למשל את פראנקו... לא, אני לא מתכוונת לאיחוֹ דֶה פּוּטה, אלא לחזיר שלי שנולד ביום שהחנרליסימו התפגר. אז קראתי לו על-שמו, בגלל שאני מאמינה בגלגול נשמות. מה אגיד לכם, החזיר הזה יצא עם לב שחור כמו ההוא, אבל יותר פיקח ממנו. ומה שיותר חשוב, לא היה אימפוטנט כמוהו וגם לא סבל מעצירות... הפעם החלטתי שזהו-זה, הגיע יומו: אכל, ליכלך, הרביע כל חזירה שהיתה בסביבה... די, מספיק לו. צריך לשחוט אותו לפני שימות מזיקנה. קמתי בחמש בבוקר והלכתי עם הקפה למחסן להשחיז את המאכלת. נכנסתי לדיר, הסכין חבוי מאחורי הגב שלי, וקראתי לו: פראנקו, פראנקו, בוא תראה, הבאתי לך מה שאתה אוהב! חזיר, אתם יודעים, אוכל הכל, אבל זה, המעדן שלו זה מרצפנים טבולים בדבש שאמא שלי מכינה, ואני אוהבת לפנק אותו. אני צועקת וצועקת ופראנקו לא בא! הממזר ידע מה מחכה לו. אני אומרת שהוא ברח בגלל שהוא שמע את רעש ההשחזה של הסכין. הכומר שלנו דון פרנסיסקו אומר שזה לא יכול להיות. חזיר, לפי דעתו, אפילו אם הוא חכם כמו פראנקו, לא מבין בהשחזת סכינים. לפי התיאוריה שלו החזירים יודעים בעל-פה את הסַנטוֹראל, לוח הקדושים, ובמיוחד הם שמים לב ליום סן מרטין..."

"חוספינה!" אני קורא אליה מהפינה שלי, "איך את יכולה להאמין בשטויות כאלה?"

"האמת שגם אני לא כל-כך האמנתי," היא אומרת במבוכה. "אמרתי לו: 'דון פרנסיסקו, אם החזירים לא מבינים ברעש של השחזת סכין, אז בטוח שהם גם לא יודעים לקרוא... והוא, הכומר, אמר לי שבאמת הם לא יודעים לקרוא, אבל הם יודעים את הסנטוראל בעל-פה בזכות השדים שישוע הכניס לתוכם, כך כתוב באוונגליון... ואני לא מאמינה באלוהים, אבל בשדים אני כן מאמינה."

"ומה קרה בסוף לחזיר פראנקו?" שואל סניור דואניאס שנפשו קצה בדיונים תיאולוגיים מסובכים.

"הא! פראנקו שלי," אומרת דוניה חוספינה בחיוך של סיפוק, "ברח אל הגבעות. כל היום חיפשנו ולא מצאנו אותו. הוא חזר רק למחרת בבוקר, כשנגמרה השחיטה, דחף את האף הארוך והוורוד שלו בין הרגליים שלי, ריחרח וחירחר בסיפוק. אולי בשנה הבאה יבוא גם היום שלו..."

אצל דוניה חוספינה למדתי שאין קשה מנקמת המורסייה. כמו התֵריאק בזמנו, נקניק-הדם נודע ברחבי קסטיליה כתרופה בדוקה לכל התחלואים, ובמיוחד יפה כוחו להגדיל את השרביט ולהקשותו. לכן הוא מכונה בפי בני סלמנקה "שמחת הקשישים". לילה אחד, לאחר שהבר התרוקן ונותרנו רק שנינו, היא ליטפה את הבליטה שהלכה ותפחה במכנסי, ולמרות מחאותי פירטה באוזני את סדר המעשה:

"צריך לקשור את החזיר חזק ושניים מחזיקים אותו שלא יזוז. המסכן יודע בדיוק מה מחכה לו והוא צורח 'חי-חי-חי!' ממש כמו אצל בני-אדם, הצריחה הזאת מבליטה את עורק הצוואר, וזה בדיוק מה שצריך: דקירה אחת מדויקת והדם פורץ כמו מזרקה. אל תעשה לי פרצוף כזה... מדובר בחזירים, ולא בריוחאנוס שלך! טוב, את הדם אני אוספת בכלי נחושת מיוחד שבו השתמשה עוד הסבתא שלי. אחרי שהחזיר מת, האבא שלי משרה אותו בחבית מלאה במים רותחים, תולה אותו על וו ופושט את העור שלו. כשפותחים את הגוף של החזיר לכל חלק יש ערך, אבל אני לא מתעסקת בזה, אני שולפת רק את המעיים, מנקה אותם היטב וממלאת אותם בנוזל שנקרש ומשחיר בהדרגה."

כל הנשים ההרריות מכינות את המורסייה באותה דרך, ואף על-פי-כן לכל מורסייה טעם מיוחד וסגולות משלה. הכל תלוי בכמות השום, ובעיקר בתערובת המיוחדת של עשבי התיבול שהוכנו מבעוד מועד. דוניה חוספינה שומרת באדיקות על הרכב התערובת שלה. ראיתי נשים שנכנסו לבר והציעו לה סכומי כסף גדולים תמורת גילוי המרכיבים. לשווא, הווירגוֹ פּוֹטֶנס מעולם לא התפתתה... היא העדיפה להתענג על הנקמה: גברים בגיל העמידה, מהודרים בחליפות שלושה חלקים תפורות על-פי מידה, שבדרך-כלל רגלם אינה דורכת ברובע ורה קרוּס, ולא עולה על דעתם לברך את דוניה חוספינה לשלום כשהם נתקלים בה ברחוב, נאלצים לשרך רגליהם לבר סנטה אנה. נבוכים כמו בפתח מרפאתו של אורולוג, הם ממתינים בתור כדי שתחתוך בשבילם שניים או שלושה נתחים של מורסייה.

לפעמים, בלילות קיץ קודחים, לא הייתי נכנס לבר אלא יושב בחוץ על מדרכת האבן, ובידי קנקן גדול של בירה קרה. אהבתי לצפות בסטודנטיות הלבושות בחצאיות מיני מעכסות במעלה הסימטה בדרכן אל ספריית לוֹס אַנְחֶלֶס. בתקופה זו הספרייה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, וקול הצחקוקים של הנערות נמסך במוזיקה שבקעה מן הבר ושטפה את הרחוב. גם בעניין זה סנטה אנה שונה משאר בתי-הקפה והיין של סלמנקה. רוב הקסטיליאנים בזים ללחנים האנדלוּסיים המלנכוליים שכמעט תמיד פותחים בקריאת "אייי...!"; הם לא מתפעלים במיוחד מפריטה וירטואוזית על גיטרה, ועוד פחות מכך ממחיאות הכפיים ומִרקיעות העקבים הקצביות המלוות אותה. לאוזנם החרבה, המוזיקה הצוענית אינה אלא "פייסטה של ברברים", או במקרה הטוב "הצגה מטופשת לתיירים". דוניה חוספינה, לעומת זאת, היא חסידה מושבעת של פלמנקו. למן פתיחת הבר בעשר בבוקר ועד לנעילתו בשתיים בלילה, בוקעים ממנו מקצבי הסוֹלֶדאד, הבּוֹלֶרִייאס, הסוֹלֶאַרֶס והמַרטינֶטֶס, ולמתלוננים, וכאלה לא חסרים, היא אומרת: "מי שזה לא מתאים לו שיילך למקום אחר! בשבילי זו לא סתם שירה, זה כמו לצלול לבאר עמוקה כדי להוציא את הכאב מהתחתית!"

מתוך "האישה שאהבה סיפורים", הוצאת "חרגול", סדרת "חרגול פלוס".

רון ברקאי, 61, הוא פרופסור להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת תל-אביב. הרומן הראשון שכתב, "כמו סרט מצרי", התפרסם בהוצאת "חרגול" בשנת 2001. "האישה שאהבה סיפורים" הוא הרומן השני פרי עטו.