שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מכבים-רעות: בים, באוויר וביבשה

    כשסג"מ בת-אל תעשה היסטוריה ותהפוך לחובלת הראשונה בצה"ל, החבר סג"מ שגיא יהיה שם כדי להריע. למחרת, כשסג"מ שגיא יקבל כנפי טייס – יהיה תורה להריע לו. בת-אל ושגיא הם רק צמד מבוגרי התיכון במכבים-רעות שיש להם סיבה לחגוג השבוע: שניים מחבריהם לשכבה יסיימו קורס חובלים, שניים יסיימו קורס טייס. אז איך הפך התיכון לבית-הספר הכי קרבי במדינה?

    כשתצעד מחר (ד') על מגרש המסדרים בבסיס חיל הים בחיפה, לבושה במדים הלבנים והחגיגיים, תעשה סג"מ בת-אל היסטוריה: הצעירה בת ה-20 ממכבים-רעות היא החובלת הראשונה בצה"ל, הבחורה הראשונה שסיימה בהצלחה את הקורס היוקרתי והמפרך.

     

    סיירת מכבים-רעות

     

    בת-אל לא תהיה שם לבד: על המסלול לצידה יצעדו בשמאל-ימין גם סג"מ איתמר, שלמד איתה באותה כיתה בתיכון מכבים-רעות, וגם סג"מ בארי, שלמד יחד איתם בבית-הספר היסודי ובחטיבת-הביניים ביישוב. מהקהל ינופפו לה ההורים הנרגשים, בני המשפחה, החברים מהצופים וגם החבר, סג"מ שגיא, אף הוא בוגר אותו בית-הספר. יום לאחר מכן תתייצב בת-אל בבסיס חיל האוויר בחצרים כדי להריע לשגיא – שיקבל את כנפי הטיס שלו.

     

    רגע, זה עוד לא הכול: בין מסיימי קורס הטיס ביום חמישי יהיו עוד שניים מבוגריו של תיכון מכבים-רעות, בית-הספר שכובש לו בהשקט ובבטחה את תואר בית-הספר הכי קרבי במדינה. בוגר נוסף של אותה שכבה כבר סיים את הקורס ביולי האחרון במגמת קרב. מבולבלים? חכו עד שתשמעו איך קוראים לשלושת הטייסים הטריים, חבריו לשכבה של סג"מ שגיא: גלעד, גלעד וגלעד.

     

    הפכו לזוג ב"רגילה"

     

    "אם זה היה תלוי בהורים שלי, הייתי היום בחיל האוויר", אומרת בת-אל בחיוך. שני הוריה שירתו כקצינים בכירים בחיל, והיא עצמה נולדה בבסיס תל-נוף. "נדדתי בין בסיסים בכל פעם שהם החליפו תפקיד", היא מספרת. "להורים שלי היה ברור שאני מתגייסת לחיל האוויר – אבל אני העדפתי ללכת לחיל הים, למסלול שמוביל אותי לפיקוד על חיילים, ולא למסלול אינדיבידואליסטי כמו קורס טיס".

     

    לפני שהתגייסה ניגנה בת-אל בפסנתר וגם נחשבה לספורטאית מוכשרת בהתעמלות קרקע. חוץ מזה היא גם היתה פעילה בתנועת הצופים – שם הכירה את שגיא. אבל החברות ביניהם הפכה לרצינית רק במהלך הקורסים. "הפכנו לזוג באחת ה'רגילות' שלנו", היא משחזרת. הרומן המלבלב הניב רווחים נאים לחברות הטלפון: "הקשר נהייה רציני בזכות הרבה שיחות טלפון, כי היציאות הביתה היו גרועות", מודה שגיא.

     

    "זה לא קל להיות עם חבר בקורס טיס", מספרת בת-אל, "בעיקר בגלל שבקושי מתראים. במהלך הקורס השימוש בטלפונים ניידים הוא פריבילגיה שלא תמיד התאפשרה: אני יצאתי להפלגות של כמה ימים, וכשהייתי חוזרת מהים, הוא היה באוויר. אני הייתי בצפון – בחיפה, והוא בדרום – בחצרים, ולא תמיד היינו תופסים אחד את השני. לפעמים העברנו חודש וחצי של שיחות טלפון בלי להיפגש פנים אל פנים".

     

    צה"ל, מיותר לציין, לא התחשב באוהבים הצעירים: דווקא כשבת-אל היתה יוצאת לשבת – שגיא היה נשאר בבסיס, ולהפך. לפעמים היו נוסעים לבקר זה את זה בחצרים או בחיפה. אבל שניהם מסכימים כי העובדה שהיו בו-זמנית בקורסים תובעניים גם עזרה לשמור על הקשר. "לפני ועדות הדחה, כשהיינו מתוחים ולחוצים, היינו משוחחים אחד עם השני", מספר שגיא, "בעיקר ברגעי משבר. מאוד עזרנו אחד לשני".

     

    חברים לכיתה, אחים לנשק

     

    גם כשלא יכלו לשאוב עידוד זה מזה, יכלו שגיא ובת-אל להתנחם בכך שזכו לעבור את הקורס יחד עם ידידים ותיקים – חברים לכיתה. בת-אל עברה את הקורס יחד עם איתמר ובארי: "זה תמיד טוב לראות במהלך בוחן חובל או באמצע הפלגה את הפרצוף המחייך של איתמר", היא מספרת, "לקבל את הדחיפה קדימה ולדעת שברגעים הקשים יש מישהו שאתה מכיר לצידך". סג"מ איתמר מסכים: "יש ערך מוסף לעובדה שאתה מכיר את האנשים שעוברים איתך את הקורס הקשה הזה, בעיקר ברגעי המשבר – שלא חסרים".

     

    שלישיית הטייסים היתה מגובשת אפילו יותר משלישיית החובלים: גלעד, גלעד ושגיא נסעו יחד לבסיס בדרום וגם חזרו יחד. אבל בעיקר הם היו שם אחד בשביל השני בשעות הקשות. "היום אני יכול לומר שלהגיע עם חבר טוב לקורס קשה כמו קורס טיס – עושה את החיים יותר קלים", מספר גלעד. "גם ברגעים הקשים היינו מחליפים חוויות ומעודדים אחד את השני".

     

    את קורס הטיס שמסתיים ביום חמישי התחילו שישה מבוגרי תיכון מכבים-רעות. שלושה סיימו – הישג מדהים בהתחשב בגודלו של היישוב הקטן, שרק באחרונה אוחד עם המועצה המקומית מודיעין. בשנים האחרונות, כך מתברר, יש בכל מחזור של קורס טיס לפחות בוגר אחד של בית-הספר, שמתגאה גם בעשרות בוגרים המשרתים כלוחמים וכקצינים ביחידות מובחרות.

     

    הילדים בעקבות ההורים

     

    אז מה יש שם, בתיכון מכבים-רעות, שגורם לכל-כך הרבה צעירים להתנדב לשרת בחוד החנית? סג"מ גלעד, טייס טרי: "השכבות הבוגרות בבית-הספר הן שקבעו את הסטנדרט כשהלכו ליחידות מובחרות. עכשיו כולנו רוצים לעמוד בו". סג"מ שגיא: "אצלנו אין התלבטות אם ללכת לקרבי. לכולם ברור שהם יהיו לוחמים או קצינים. זה מגיע מהבית, אבל לא רק משם – גם מתנועת הנוער וכמובן בית-הספר".

     

    אגב, בדיקה מהירה מגלה כי ארבעה מבין ששת הבוגרים הם בנים לקצינים בכירים בצה"ל בעבר ובהווה. הם דווקא לא אוהבים שמזכירים להם את העובדה הזאת, אבל עם עובדות אי-אפשר להתווכח: "זה רק טבעי שהילדים יילכו בעקבות ההורים", מודה החובל הטרי סג"מ איתמר, בנו של אלוף-משנה במילואים.

     

    מנהלת בית-הספר הכי קרבי המדינה היא רות לסרי, שתגיע יחד עם מורים נוספים מבית-הספר לטקס החובלים מחר ולמסדר הכנפיים מחרתיים. "זאת גאוות

    יחידה", היא מספרת ומגלה כי מדובר במחזור שזכה בפרס משרד החינוך על המספר הגבוה ביותר של זכאים לבגרות באותה שנה. יש פה משולש מנצח שמביא להישגים: משפחה, תנועת נוער ובית-הספר. כל אחת מהצלעות תורמת את חלקה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אצלנו אין התלבטות אם ללכת לקרבי". החובלים: בארי, בת-אל ואיתמר
    צילום: רוני שיצר
    מומלצים