עלי באבא: יותר שוק מהצגה

זו ההפקה הממוסחרת ביותר מבין הצגות החנוכה השנה. זה מתחיל באולם, שאיננו תיאטרון רגיל, אלא אולם ענקי שהוסב לתיאטרון כדי לדחוס כמות עצומה של צופים. מהשורות האחוריות אין סיכוי לראות פנים של שחקן, ומהשורות הקדמיות במישור קשה לילדים לראות הרבה אם יושב לפניהם מבוגר. בקיצור, לא מקום המתאים להצגה שמכבדת את צופיה. בכניסה עשרות דוכנים לממכר אוכל ושתיה, וגם בהפסקות דיילות עוברות ומוכרות הכל: פופקורן, צעצועים וקלטות של ההצגה. כדברי אחת האמהות – "זו לא הצגה, זה שוק!".

גם על הבמה הולך שוק לא קטן – השוק המזרחי הצבעוני של איסקנדריה, שם נפגשים עלי באבא ויסמין. הקטעים ההמוניים הם החלקים היותר מוצלחים של הפקה ראוותנית שכזו, ולהקת הרקדנים בתלבושות צבעוניות מרהיבות מצליחה לבנות שואו מרשים לרגעים. יש כמה רעיונות חביבים בעיבוד, כמו החמור המדבר בסגנון שרק, או שיר הראפ בסגנון סבלימינל, אבל רוב הזמן הטקסט ירוד מאוד. גם הניסיונות להפעיל את הקהל בצעקות שייכים לסגנון הצגות הילדים הנמוכות ביותר.

צביקה הדר, בעלי באבא, פשוט מביא את האישיות הטלוויזיונית הסחבקית שלו לבמה. זאב רווח כראש השודדים בעיקר צורח. סופי צדקה מתוקה וסימפטית כיסמין, וליאת אחירון היא קריקטורה מוגזמת של רשעות בתפקיד אשת קאסים. טל מוסרי מוסיף תפקיד אנרגטי וחביב של מוכר שיקויים, אך כמו כל דבר בהפקה, גם הקסם שלו פג לאורך השעתיים הארוכות של ישיבה על כיסאות הפלסטיק הקשים. זה מותיר תחושה של ריקנות מצטברת המהולה בזעם מתגבר על ביזבוז הכסף והשחתת קהל הילדים.

"עלי באבא וארבעים השודדים", כתיבה: אסף אשתר, בימוי: לסלי לאוטון (קאט טי ג'י. הפקות בשיתוף יאיר דורי אינטרנשיונל)