כאן חוה אלברשטיין, קליפורניה

שבת בערב, לפני שבועות אחדים, מרכז האמנויות של קוסטה-רזה, נסיעה של שעה, דרומית ללוס-אנג'לס. נשים בשמלות-ערב מהודרות וגברים במקטורנים צועדים ממגרש החנייה לעבר הבניין היפהפה. מה הם עושים פה? הרי חוה אלברשטיין מזוהה עם הרבה דברים, אבל בהחלט לא עם פראק ומלמלה. עד מהרה מתברר שהאנשים האלה עשו פעמיהם אל האופרה 'מדאם בטרפליי' שמוצגת באולם המרכזי.

באולם אחורי ואינטימי, עם כיסאות ארעיים, התיישבו אנשים פשוטים יותר – מהגרים, מתחשק לומר, ממש כמו בשיריה של הזמרת. בניגוד לקונצרטים שנותנים בארצות הברית דויד ברוזה או ריטה, בקהל של אלברשטיין לא שומעים הרבה עברית. מרבית הישראלים של קליפורניה מרוכזים בוואלי, מצפון ללוס אנג'לס, ולא סביר שיטרחו עד כאן בשבת בערב. במקומם נתפסים הכיסאות על-ידי נציגי היהדות היידישאית הקשישה, מלאת החן ומרובת הממון. לא צריך תחקיר כדי לעלות על העובדה הזאת: מדובר באחד האזורים הטובים ביותר למגורים בארצות הברית כולה.

המלצה חמה מבית הכנסת

מסביבנו חבורה של אנשים שלא שמעו את אלברשטיין מעולם, אבל הגיעו בעקבות המלצה חמה מבית הכנסת או מאחת החברות של אחת הבנות שחיה בישראל. "אמרו לנו שהיא מספר אחת אצלכם". הם עונים במקהלה. לפני שמתיישבים, מברכים זה את זה ב"שולם עלייכם" ואחד מהם מפטיר "שוין" באנחה. הוא כבר ינוח - אחרי ההופעה.

ואז אלברשטיין עולה לבמה. היא לובשת מכנסיים שחורים ורחבי שוליים עליהם נח ברישול סווטשרט כהה שנראה כאילו נרכש בבזאר בדאון-טאון תמורת חמישה דולרים. המשקפיים העצומים שמקשטים את פרצופה, הסיכה על דש הבגד והשיער הבלונדיני המטופח הם האלמנטים היחידים שמאירים משהו בדמות שנראית עכשיו קודרת למדי. לצידה אבי אגבבה (תופים) ועובד אפרת (גיטרה).

היא פותחת בסבב ברכות, בעברית ובאנגלית, ומקפידה להסביר על השירים, מאיפה הם הגיעו אליה, מה עשתה להם ולמה חלקים מהם היא גם מתרגמת. "'פלא' איז וונדר בעברית" היא אומרת לקהל לפני 'אתה פלא' ולפני שהיא חותכת ל'פרח הלילך'. כמה יפה פורחת אלברשטיין על הבמה. מסלסלת בקולה הצח, פורטת על הגיטרה שכבר מזמן נראית כאילו הושתלה לגופה באיזה ניתוח נדיר. משלבת מזרח ומערב, מפלרטטת קלות עם אבי אגבבה שצעיר ממנה לפחות ב-20 שנה. לעולם לא תתפוס אותה בזיופון, בחריקה, בזנב פספוס. כאילו פלייבק תומך בה מאחור.

כשהיינו ילדים קטנים נהגנו לשאול את אמא "מה זה 'אנאלו'" בכל פעם שאלברשטיין זימרה ברדיו "לו יהי, לו יהי, אנא לו יהי". בגן הקשבנו לתקליט השרוט מהשמעות עם עודד תאומי, וביסודי היא היתה הבחורה קצוצת השיער והחולמנית מ'קרוסלה', תוכנית הילדים שהכי אהבנו. בחטיבת הביניים התגלגלנו מצחוק כשאסנת וישינסקי הרביצה חיקויים של שפתה התחתונה שנוטה להישמט כלפי מטה בזמן שהיא שרה. אחר כך, בתיכון, כשהתבגרנו, ואלברשטיין החלה לפתע לכתוב שירים ומוסיקה, הופתענו לגלות כמה רלוונטית יכולה להיות זמרת בגיל של הורינו. היא סימנה עבור כולנו את המדינה שהשתנתה, את תום עידן הפרדסים ואת הספקות שחילחלו פנימה בעקבות מלחמת לבנון, האינפלציה והאינתיפאדה.

השיר 'לונדון' מ-89' למילים של חנוך לוין בהלחנתה, היה ונותר הביטוי המוחשי והאירוני ביותר לתופעת הירידה מהארץ. בשנות ה-90 היא נעלמה לנו קצת. המשיכה להנפיק תקליטים, אבל הופעות העדיפה לקיים בחו"ל בלבד.

פקפוקי הווה וחרדות עתיד

ההופעה הזאת בקליפורניה היא אספקלריה של כל מה שעבר עליה בשנים הללו. הרבה יידיש, שני שירים באנגלית, שניים מהתקליט האחרון, 'מוצאי חג'. אבל אלברשטיין לא מסתפקת במוסיקה ומבקשת להחיות את הדמויות משיריה עבור הקהל: אמה המנוחה ב'לא צריך הרבה', הזוג הצעיר והמאוהב ב'מדברים', העולים מרוסיה שמשחקים קלפים על המרפסת 'בקלפים', יצחק רבין ז"ל שלזכרו היא מקדישה את 'מי האיש', וכמובן אי אפשר בלי הקלאסיקה: 'אדבר איתך', 'הדרך לאי-שם', 'רמז'.

הסוף מגיע מהר מהצפוי, וכל כך הרבה שירים נותרו בחוץ: 'משירי ארץ אהבתי', 'שיר' משמר', 'ימי בנימינה', 'שבע', 'כמו צמח בר'. מישהו מהקהל צועק "מהתחלה"! וכשאלבשטיין עולה להדרן נוסף, ביצוע מרגש ל'את חירותי', ההכרה חודרת: אין עוד זמרת ישראלית שהדור הצעיר ממליץ לזקנים ללכת ולראות. אין עוד זמרת ישראלית שהיא כל כך ותיקה ועם זאת כל כך מעודכנת. אין עוד זמרת כמוה שמצליחה לקפל באישיותה את הגלות הפולנית ביחד עם הציונות העובדת, את פקפוקי ההווה וחרדות העתיד. לכל עם יש שם. לארגנטינאים יש את מרסדס סוסה, למצרים את אום כולתום, לאמריקנים את ג'ון באאז ואת בוב דילן. ולנו יש את חוה אלברשטיין הקטנה עם הגיטרה והמשקפיים הגדולים והמצחיקים. והיא כולה שלנו.