טור אישי: סתם יום של חג

עונת הכדורסל בישראל נפתחה אמש בשעה טובה ובאופן רשמי, עם קיום מחזור המשחקים הראשון שנדחה מחודש אוקטובר. זכויות שידור, מחסור בספונסרים לליגה, סגלים חסרים ועוד מרעין בישין וסיטרא אחרא הביאו לכך שהקבוצות ייכנסו למעגל המשחקים רק במחזור השני, אבל למרות הזמן הרב שעמד לרשות האיגוד מאז, אף אחד לא טרח לשים לב לכך שמחזור הפתיחה יושלם דווקא בערב השנה החדשה. נכון, לא חג של ממש עבור מרבית שחקני הליגה, אבל חג לכל דבר מבחינת השחקנים הזרים.

במחשבה שניה, מותר לנחש כי מי שקבע את קיום המחזור בליל הסילבסטר דווקא שם לב לתאריך הבעייתי, אבל יצא מנקודת הנחה שהשחקנים הזרים הסימפטיים לא יקימו מהומה גדולה מדי. נכון, אנתוני פארקר אמר בציניות שאולי הוא וחבריו יצטרפו לערב אחד לשביתת עובדי המדינה שנמשכת כאן כבר חודשים, אבל אף אחד מהזרים הכל-כך נחמדים האלה לא באמת חשב שלא להתייצב למשחקים. אין מה לעשות, יש עבודה, צריך לבוא ולדפוק כרטיס.

איגוד הכדורסל היה צריך לגלות קצת יותר התחשבות ולמנוע, מיוזמתו, את אי הנעימות שכרוכה באילוץ השחקנים הזרים לשחק בערב החג. אתם יכולים רק לתאר לעצמכם כמה רעש היו מקימים שחקנים יהודיים בליגת העל, בכדורגל או בכדורסל, אם היו מתבקשים להגיע למשחק בערב ראש השנה במקום להסב אל שולחן החג ולאכול עם משפחתם את הגפילטע/חראיימה המסורתי. שלא לדבר על שגרירינו המשחקים בחו"ל וזוכים לשחרור מקבוצותיהם (בדרך כלל כסעיף בחוזה) בערבי החגים היהודיים. מה הייתה הבעיה לגלות התחשבות גם בזרים שמשחקים כאן, בישראל, ולמצוא תאריך אחר?

במהלך הפגרה נשמעו מאמנים רבים מתלוננים על כך שקשה להרכיב סגל לפתיחת העונה מכיוון שמעט מאד שחקנים מסכימים להגיע לישראל בגלל המצב. מי שכבר נאות להגיע לכאן נאלץ לבלות לא מעט זמן בשיחות טלפון מרגיעות למשפחה שנשארה בחו"ל, ובמקביל להבהיר שהוא מרגיש בישראל בטוח לגמרי. אבל כנראה שיחס לא גורר יחס. אנחנו אמנם נורא אוהבים להסתחבק איתם, לשמוע איך הם מקשקשים מלים בעברית ולראות אותם הופכים לחלק מאיתנו, גם אם לזמן קצר בלבד. באיגוד הכדורסל, כך נדמה, רואים בהם לא יותר מעובדים זרים עם היתר חוקי. להם אין ארגון שחקנים, הם לא יעשו בעיות.