ויהי בוקר

אשתי, חמותי והילדה מגיעות בבוקר עם אשרף בטנדר ששאל מאחד מחבריו. עד שנחזור עם הארגזים הם כבר יגמרו עם הניקיונות. לא נשאר הרבה, למעשה רק לשטוף את הרצפה.

"חוזר הביתה?" אומר אשרף ומצחקק בזלזול, "חוזר למולדת, מה?" אני והוא דווקא מסתדרים לא רע. לא שנפגשנו יותר מדי פעמים. לפעמים הוא היה מבקר אותנו ונשאר בסופי השבוע. כמעט בכל ביקור שלו יצאנו לשתות באחד הברים הקרובים. לא מזמן הוא סיים את לימודי הכלכלה שלו במכללה, ואחרי שנואש מלמצוא עבודה בתחום הלימודים שלו התחיל לעבוד באחת מחברות הטלפונים הניידים, כנציג שירות ללקוחות הערבים.

בצומת המרכזי באמצע הכפר מתקבצים עשרות פועלים עם שקיות ניילון ביד. הם מתנפלים על כל מכונית שנעצרת בצומת, בתקווה שמדובר בעוד קבלן או במישהו אחר שמחפש פועלים בזול ליום עבודה אחד. הטנדר של אשרף נראה לפועלים אטרקטיבי במיוחד, הוא מזכיר להם את הטנדרים של כל קבלני הבניין. כשהטנדר עוצר בצומת, על מנת לתת זכות קדימה לרכבים שבאים ממול, הפועלים עטים על החלונות משני הצדדים. אני מסמן ביד ובראש שלא צריכים, כך גם עושה אשרף כשהוא צוחק מכל העניין. אבל הפועלים לא מרפים ואני יכול לשמוע משפטים כמו, "חמישים שקל, לכל היום, וחיאתכ," "עשר שקל לשעה, כל מה שתרצו." הם עוזבים את הרכב רק כשהוא זז ועובר את הצומת. אשרף ממשיך לחייך, אני חושב שכך הוא מנסה להתגבר על המבוכה שלו. "אל תרחם עליהם," הוא אומר, ואני לא בטוח אם הוא מנסה לשכנע אותי או את עצמו, "ככה הם מתחננים, אבל בפנים הם משוכנעים שכל הערבים הישראלים הם בוגדים ומשתפי פעולה."

ביציאה מהכפר הטנדר מצטרף לטור של כמה עשרות מכוניות שמתקדמות לאט. "עוד פעם מחסום," אומר אשרף, "יש עליך תעודה?" אני מהנהן והוא אומר, "לזה אתה חוזר? תאמין לי, אני לא מבין אותך, איך אתה יכול לחזור למקום כזה רק בשביל בית גדול? אתה לא יודע לאן אתה חוזר, חביבי, המקום הזה כבר לא אותו מקום שעזבת לפני כמה, עשר? חמש-עשרה שנים?" הוא עוד פעם צוחק, "שמעת אתמול את היריות?" ילדים קטנים עם בגדים מלוכלכים מתקבצים סביב המכוניות העומדות, חלקם מציעים לנהגים מטליות, אחרים מושיטים חבילות מסטיק, מציתים, סטים של מסרקים ומספריים וחבילות טישו. כשהם מתקרבים לטנדר אשרף סוגר את החלונות ומנופף להם להסתלק. "אתה יודע כמה הם עושים?" הוא אומר, "מְשחקים אותה מסכנים, במקום ללכת לבית-הספר הם באים מקלקיליה וטול כרם ברגל ומקבצים נדבות. כל אחד מהם עושה לפחות מאה שקל ביום, הלוואי עלי מאה שקל ביום."

הטנדר מתקדם לאט ואפשר כבר לראות את השוטרים במחסום. אשרף אומר שתושבי הגדה הם העם הכי דפוק בעולם ומשחרר צחוק, "מאז התחילה האינתיפאדה אין להם מה לעשות בחיים. כל היום הם מתקשרים אלינו לעבודה, עם סיפורים מפה להודעה חדשה, אני אומר לך, כך הם מעבירים את הזמן. פשוט מתקשרים לכל טלפון שירות שהשיחה היא בחינם. הם מטריפים אותך ואתה צריך להיות מנומס, לענות לפי הכללים. 'סלקום שלום, מדבר אשרף,' לפעמים בא לי לקלל אותם, לצחוק אתם, לנתק באמצע השיחה, אבל זה בלתי אפשרי כי יש פיקוח הדוק על המענה הטלפוני. כל פעם יש להם קטע חדש, נניח השבוע היה גל מטלפנים משכם שרוצים שהטלפון שלהם יצלצל כמו אחד השירים החדשים של דיאנה חדאד, מאיפה אני אביא להם צלצול של דיאנה חדאד עכשיו? בג'נין גילו השבוע שאפשר לסדר את הטלפון הנייד שלהם כך שיקבל ויבצע שיחות גם בחו"ל. התקשרו אלפים, כאילו מישהו בכלל טס לחו"ל, מג'נין לשכם הם לא יכולים לנסוע. סתם הם מתקשרים, כל פעם שומעים שיש שירות חדש, כולם מתקשרים.

פעם אחת התקשרה אלי ילדה קטנה בוכה בלי הפסקה, וברקע אני שומע הפגזה כבדה והילדה מספרת לי שהיא לבד בבית, שאבא שלה יצא והיא לא יודעת איפה הוא. אין לי מושג למה היא הגיעה אלי, אולי זאת היתה השיחה האחרונה שאבא שלה חייג, הגיוני, הרי כל היום הם מתקשרים לסלקום. והיא בוכה ואני מנסה להרגיע אותה שעות. אם היו תופסים אותי, הם היו מעיפים אותי מיד מהעבודה, אבל נשארתי אתה על הקו עד שאבא, שמישהו, הגיע הביתה כשההפגזה נרגעה. אשכרה אתה שומע ברקע מלחמה ואתה מדמיין את הילדה הזאת לבד שם מתה מפחד, צורחת, ואני, כאילו עובד באיזה מרכז הדרכה צבאית, אומר לה להתכופף, להתחבא מאחורי קיר, מתחת לשולחן. נהייתי מפקד צבא, אני אומר לך." הוא צוחק.

אנחנו מוציאים את התעודות לפני שמגיעים למחסום. השוטר מעיין בהן ומחזיר אותן מהר. "מזל שלא שאלו על רישיונות, למה הטנדר לא בשמי ובחיים לא היינו גומרים אתם."

"זה קשור ליריות אתמול?" אני שואל. אשרף צוחק, "מה הקשר? סתם הם מחפשים פועלים. אז שמעת אתמול את היריות? ממש ליד הבית שלנו מתוך מכונית נוסעת, זה ירי של כנופיות. מה למשטרה ולהם? זה לא מעניין אותם, מעניין אותם רק ביטחוני. אבל אתמול כמה בחורים שאני מכיר חזרו בטח שיכורים מאיזה מועדון בתל אביב ועשו ליד הבית שלנו כמה סיבובים, הייתי ער, עמדתי על המרפסת וראיתי אותם, פתאום אחד מהם שלף עוזי וירה כמה צרורות. כנראה שהוא היה שמח, אתה עוד תתרגל."

אשרף צוחק כל הדרך, מספר לי על הכפר שלי, שלו, על הכפר החדש שאני לא מכיר, ונימת הזלזול לא מרפה ממנו. בדרך הוא מלמד אותי איך להתנהג על מנת לא להסתבך. "אתה נוסע בכביש צר, בא מולך רכב ואין מקום לשניכם, אתה חוזר מיד אחורה, אינשאללה, הוא צריך לחזור רק שני מטר ואתה מאה. תמיד תחזור, למה זה יכול להיגמר ביריות, תלוי מי יושב באוטו. אתה נוסע ברחוב ושתי מכוניות חוסמות את הכביש כי הנהגים מדברים אחד עם השני דרך החלון? תחכה בשקט, אוי ואבוי אם תצפור, חכה שיגמרו את השיחה, אינשאללה, ייקח להם שעה. תמתין בשקט, וכשייתנו לך לעבור תחייך ותגיד תודה."

אשרף כל הזמן צוחק כשהוא מדקלם בעבורי את לקסיקון ההישרדות. הוא ממשיך להסביר לי שאם יתפרצו לתור בקופת חולים, שאני אשב בשקט, אם אני עומד במכולת ומישהו עוקף, אני צריך לשתוק. הוא נשבע לי שמקרים כאלה כבר הסתיימו ברצח בשנים האחרונות. הצחוק שלו לאט-לאט דועך. "אין לך מושג לאן אתה חוזר, אה?" הוא אומר, ונימת קולו משתנה.

מתוך "ויהי בוקר" מאת סייד קשוע, הוצאת "כתר".

"ויהי בוקר" הוא ספרו השני של סייד קשוע. קדם לו קובץ הסיפורים "ערבים רוקדים", שתורגם לשפות רבות.