תל אביב כמו פאריז

ככל שנקפו הדקות מתחילת ההופעה, נשכחה ממני מפלצת הבטון המגוחכת הקרויה התחנה המרכזית החדשה ששכנה מעלי, ריחות האשפה שהקיפו את החניון שבכניסה התפוגגו, והזעם על אי הסדר המזרח תיכוני כל-כך שבכניסה נשכח. 

קרן אן, הנערה הישראלית שהיגרה לפאריס, עלתה על הבמה בלבוש שחור קלאסי, מצויידת בעיני שקד חולמניות וגיטרה אקוסטית כבדה למראה. כשהיא מוקפת בנרות בוהקים-מתנדנדים, ומאחוריה מסך אדום בוהק, אולם "הקאמל קומדי קלאב" דמה לחלל שהוצנח ללב תל אביב, וכאילו לא היה קשור אליה.

אן התיישבה על הכיסא הגבוה, מלמלמה כמה מילים ביישניות - ושרה. והקול שלה שייט במרחבים שבין סוזן וגה, סרג' גיינסבורג ו"הנשמות הטהורות", בטבעיות שובת לב. בכל אחת מהשפות שבהן היא שרה מורגשת זרות קלילה, נעימה, מודעת לעצמה, כזו שאינה לוקחת את עצמה ללב בכובד ראש, אלא מתייחסת לחוויה הקוסמופוליטית שיש לעולם המודרני להציע בחיבה. המוזיקה שמציעה אן אינה מתחכמת. קשה לזהות בה סממנים אופנתיים. היא נשענת בכבדות על מסורת הסינגר-סונגרייטר. וזה עובד, משום שיש לה כשרון הלחנה יוצא דופן, ומשום שהיא מציגה אמירה אותנטית, כנה, שצריך לב גס במיוחד ואוזניים ערלות למדי כדי שלא להתחבר אליה.

לאורך ההופעה ביצעה אן שירים מתקליטיה השונים, כשהיא מצרפת אליהם גרסאות כיסוי ומעלה מדי פעם חברים לבמה (אקט שהיה רצוי לוותר עליו. עם חברים אפשר לנגן בבית). ההתרגשות מההופעה בכור מחצבתה ניכרה בה, אבל ככל שהתעצמו מחיאות הכפיים היא הפשירה, חלקה אנקדוטות קטנות עם הקהל, ונראה היה שגם היא מצליחה, לרגע אחד, לשכוח שהיא לא בפאריז.

הכשרון הייחודי של אן בולט כמעט בכל צליל שהיא מפיקה. אין לה קול גדול ומרשים, אבל יש לה יכולת להשתמש בו כדי להעביר קשת רחבה מאוד של רגשות, ולייצר תקשורת מיידית עם הקהל. הכשרון הזה כה מרשים, עד שאפילו בהופעה אקוסטית נטולת גיבוי מוזיקלי תומך, הוא מצליח להעלים את העובדה שיכולת הנגינה של אן על הגיטרה בסיסית ביותר.

הקריירה של אן, שאינה כוכבת-על בצרפת אך בהחלט שם מוכר בתעשיית המוזיקה שם, נמצאת במסלול המראה. תקליטה האחרון והיפהפה באנגלית, "Not Going Anywhere", יצא בימים אלה בישראל. מכיוון שהסיכוי לשוב ולצפות בה כאן בזמן הקרוב נמוך ביותר (גם ההופעה הזו היתה לא מתוכננת ונולדה באלתור של הרגע האחרון), מומלץ בהחלט לנסות ולהכיר את עולמה הייחודי דרכו. בכל זאת, היא משלנו. אפילו כשהיא אומרת "ואווללה", זה נשמע כמו "יאללה".