סתם, כי בא לי לדבר
עיני הציבור יהיו נשואות הערב לדיון המדיני של חברי מרכז הליכוד. רובם לא יודעים מה הם רוצים, אך ככל שהם יודעים פחות, הם משתלחים יותר
חוות-הדעת האורולוגית על וייסגלס הושמעה מפי שר החוץ, סילבן שלום, בעיצומו של מפגש הפסגה בעקבה. השר כעס על שמנהל הלשכה התמקם ליד שולחן הכבוד, בעוד שלו הוקצה כסא לצד מכובדים מדרגה שנייה. לטוב ולרע, פני נבחרי הליכוד הם כפני בוחריהם חברי המרכז.
עיני הציבור יהיו נשואות הערב אל חברי מרכז הליכוד. הם יתכנסו בתל-אביב לדיון מדיני. פורומים כאלה מתכווצים בדרך כלל לנאום של ראש הממשלה ועוד 5 שרים בכירים, ולג'אנק-טיים שמתמלא בנואמים שאיש לא מקשיב להם. אבל הפעם התחייב שרון מראש לשתוק, לשבת ולהקשיב בסבלנות לכל מילה. גם התקשורת תהיה שם, ואולי תשדר משהו מהנאומים. יש כאן הזדמנות. חבל לבזבז אותה על קללות.
פוליטיקה איננה שטח סטרילי. יש מדינות בעולם החופשי (טייוואן, למשל) שבהן חברי פרלמנט לא רק מנבלים פה, אלא גם מכניסים אגרוף, מורידים כאפה, קורעים זה לזה את הצורה. אשר לכנסת, היא ידעה ניבולי-פה מראשיתה. הנטייה בימים ההם היתה אל הלעז. "פסקודניאק", הם צעקו, "חוליגן", וגם, ביידיש, "גאנעף".
מה החידוש? החידוש הוא שפעם היתה לקללות מראית-עין ציבורית. הח"כים תבעו את עלבון המפלגה או המנהיג או הרעיון. עכשיו העלבון בא ממחוזות אישיים לגמרי, ללא שמץ בושה. אפללו תובע את עלבון הרב שלו. שלום תובע את עלבון הכסא. לפעמים ההשתלחות מיועדת ליצור כותרות. בדרך כלל היא נובעת ממזג רע וגסות רוח. לעתים קרובות, ההשתלחות האישית היא כל מה שיש להם לומר.
חבר הכנסת רוני בר-און, למשל, זכה מיד לאחר כניסתו לכנסת לתפקיד רב-כוח: הוא עומד בראש ועדת הכנסת, שמחליטה בין השאר על הסרת חסינותם של חברי הבית שנחשדים בפלילים. בר-און איננו קוטל קנים. הוא יכול היה לתרום לבית מניסיונו העשיר כעורך-דין וכפעיל מפלגתי. הוא יכול היה להפגין מנהיגות בתוך הוועדה וללמד את חבריה החדשים שכאשר הם מסרבים בעקביות להסיר את חסינות חבריהם וכאשר הם גורפים עוד ועוד טובות הנאה לעצמם, הם פועלים בניגוד לרוח החוק. חמור מזה: הם גורמים נזק בלתי-הפיך למעמדה הציבורי של הכנסת ולחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.
במקום זה בר-און עסוק בעצמו, בעלבון שעלבו בו לפני שבע שנים, כשטרפדו את המינוי שלו ליועץ משפטי לממשלה. יש לו טענות קשות נגד נשיא בית המשפט העליון והממסד המשפטי כולו. הטענות לא מצוצות מהאצבע, אבל תאוות הנקם הופכת את הדיון בהן לבלתי-אפשרי. במבט לאחור, אולי טוב שאדם שמשועבד כל-כך לכעסיו לא כיהן כיועץ משפטי לממשלה. במבט קדימה, חבל יהיה אם משקעי העבר יכשילו את בר-און פעם נוספת.
יש בשכבה הפעילה בליכוד תומכי שלמות הארץ ויש בה תומכים בנסיגה מרובם המכריע של השטחים. כל אלה מיעוט מבוטל. הרוב, בכללם חלק גדול מחברי הכנסת החדשים, לא טרחו לקחת איתם אל הפוליטיקה דעה מגובשת. הם לא יודעים מה הם רוצים. ככל שהם יודעים פחות, הם משתלחים יותר.
התופעה הזאת לא רווחת, כמובן, רק בליכוד. "שינוי" היא מפלגת שבשבת שיודעת עוד פחות מהליכוד מה היא בעצם רוצה. ברוב הופעותיו מפגין לפיד חיבה גדולה לממשלה שהוא מכהן בה. לכן היה מפתיע לקרוא את המאמר הראשי שכתב לפיד לגיליון האחרון של "השינוי", בטאון המפלגה.
"הממשלה הנוכחית", כתב לפיד, "לא תגיע להסדר מתקבל על הדעת עם הפלסטינים, בעוד שהלחץ הבינלאומי, אפילו מהצד האמריקני, הולך וגובר. הסיטואציה הבלתי-אפשרית שנקלענו אליה טומנת בחובה שפיכות דמים, הרס כלכלי ובידוד בינלאומי... כל עוד האיחוד הלאומי והמפד"ל שותפות בממשלה, לא ניתן לקדם את תהליך השלום". אם ככה לפיד חושב, מה הוא עושה בממשלה. ואם הוא לא חושב, למה הוא מפחיד אותנו.
לפנייה לכתב/ת 
