משחק השבת

זה מתחיל בשלוש וחצי אחר הצהריים, כשהקבוצה - וממש לא משנה איזו - מתחילה לשחק. אז מתחברים מייד לערוץ 69 או 65, משלמים קרוב ל-20 שקל, וברגע זה אנחנו מאבדות אותם. לא יודעת איך זה בבתים אחרים, אבל אצלנו בבית הכדורגל הוא הסמכות העליונה. יש משחק - הלכה השבת, ולא משנה בכלל אם יש תוכניות או אין. בחדר השינה שלנו מצטופפים בדרך כלל עוד איזה שניים-שלושה חברים, ואיך אפשר בלי גרעינים שחורים וקנקני מים, כי אני מתעצלת להביא שתייה.

הבעיה היא עם הילדים. וזו בעיה, כי כשאתה מחנך ילד שאסור לקלל, ופתאום אבא שלו צורח למשל על דדי בן דיין מהפועל באר שבע, ומצמיד לו כינויים כמו מטומטם, אז לך תחנך. או כשהוא נוזף באלי גוטמן, המאמן "שלנו", שמחליף מישהו שלדעתו צריך להישאר במגרש. וואו! כמה עצבים, כמה אנרגיות, כמה צעקות, חבל על הזמן, בעיקר אם באר שבע משחקת. ואני, למען האמת, עם כל מלחמת החורמה הבלתי מתפשרת שאני מנהלת בבית נגד קללות, לא פוצה פה. כי אני דווקא בעד הוצאת הקיטור והתפרקות בדרך זו ולא בדרכים אחרות. זה עושה להם טוב, הם נהנים, סובלים, צורחים ומתפרקים בסבבה.

עד עכשיו שודרו שני משחקים בשבוע, בערוצים 2 ו-10. עכשיו נוספו גם המשחקים בכבלים או בלוויין. שבע שעות יושב לו אליל הילדים קובי מחט באולפן ופשוט נהנה מכל רגע. שלמה שרף יושב לידו, ולדעתי הוא פרשן הכדורגל הטוב ביותר בטלוויזיה (אגב, למה הם לא לוקחים גם את חנן קריסטל, פרשנה המדהים של "שירים ושערים" המנוחה?). שרף אוהב לסגור ולפתוח חשבונות אישיים דרך המירקע, אבל נראה לי שכל אנשי הכדורגל נגועים בהתערטלות האישית הזאת. הוא מובן, מסביר היטב מה קורה, לא מעגל פינות - בקיצור, קול.

שמתם לב שנכנסתי לעניין, שהתחלתי להתלהב ולהבין? אין ברירה, אם אני רוצה לשרוד את סופי השבוע בבית, אני חייבת להשתלב במרחב. וכן, תודה לרמי אליהו מבאר שבע, שהחזיר לנו השבוע את האופטימיות.