בגוף ראשון

בחו (רמי הויברגר) וג'מלי (דובר קוסאשווילי) עומדים עירומים בצדי המיטה. ג'מלי עם הזין עומד. פירה (אנסטסיה קובלנקו) העירומה נכנסת לחדר, עולה למיטה על ארבע ומפנה את התחת לג'מלי. ג'מלי עולה למיטה, תופס בשתי ידיו את הישבן שלה ומכריז בקול רם ובצהלה: "התחת הזה עושה אותי מאושר!"

(מתוך 'מתנה משמיים', דובר קוסאשווילי אומר את האמת, ולא מבין למה כולם כועסים עליו)

קוסאשווילי לא מאמין לא במשחק מקדים ולא בהפי אנד. הרי כולנו חיים בשביל לזיין, מזיינים בשביל לחיות, חיים בשקר, מגזימים, מתאכזרים לעצמנו או לאחרים, ובסוף מתים – העולם על פי קוסאשווילי עכשיו על המסך הגדול בבית הקולנוע הקרוב למקום מגוריכם.

"נורא נהניתי לשחק את ג'מלי", הוא מדווח מזירת הפשע, "המעורבות הרגשית כשחקן היא הרבה יותר גדולה מבימאי. זה נורא כיף, זה אמנם מקשה קצת על מלאכת הבימוי, זה קצת לעבוד על עיוור, אבל כל הסרט הזה נעשה קצת מתוך תחושת שיכרון. את סצנת העירום הזו צילמנו, כשכל השכונה צבאה עלינו וכולם הסתכלו. עשינו שני טייקים כדי להעיף את זה כמה שיותר מהר ואני נהניתי כמו שג'מלי נהנה מזה.

"באופן אישי אני לא מצליח להבין את הבעייתיות שיש בעירום. עירום זה מכובד, זה יפה. אין דבר יותר יפה מגוף של אישה. עניינה אותי הפוטוגניות של העירום, לא רציתי להציג בסרט 'עירום ראוי'. אנחנו אנשים לא יפים ויש לנו כל מני תסביכים עם הגוף שלנו אז אין מה להציג בסרט עירום ראוי. זה מעצבן אותי שעושים מזה עניין, ומעצבן אותי ששחקנים עושים בעיות עם זה.

"היה לי חשוב עוד בשלב הליהוק להגיד שאני הולך לעשות אקסטרים קלוז אפ על הזין, ואני כבר כל כך מכיר את הבעייתיות שבזה, שאני מכין את השחקנים להרבה מעבר למה שאני באמת צריך מהם בסוף. ואני לא מבין את זה, שחקנים הם אשפים בלהפגין רגשות, והם משחקים סיטואציות מחרידות – אפילו בסרט הזה יש סצנות, שהן הרבה יותר מחרידות מהעירום – אבל להיות עירומים הם לא מסוגלים. אני אמן, למה אני לא יכול להשתמש בגוף שלי?"

"הם ראו את הסרט כבר כמה פעמים ולמדו לחיות איתו, גם האחיות שלי ראו, והם למדו לחיות גם עם גילוי עריות וגם עם העירום שלי, ומבחינתי ניצחתי אותם. הראיתי להם שאנחנו יכולים להיות עירומים במשפחה, וזה לא יהיה סוף העולם. אני מחנך אותם, וזה כיף, אני קם על החינוך שלהם ומנסה לשחרר אותם מכל מיני סייגים שהם ניסו לקבוע לי.

"אבל מעל לכל ההורים רוצים קודם כל שהסרט יצליח. זה מדהים כמה שהם מפחדים מכישלון, הם מפחדים הרבה יותר ממני, הם לא מפסיקים להיות הורים, ואני מנסה להרגיע אותם ולהגיד, 'תשמעו, יכול להיות שהסרט לא יצליח, לא נורא, זה קורה לכולם', אבל לא, הם רוצים שהסרט יצליח".

שנתיים ושני סרטים בלבד הספיקו לקוסאשווילי כדי להשלים את המסלול מלב הקונצנזוס לעמדת השנוי במחלוקת. אחרי סרט הביכורים שלו 'חתונה מאוחרת' עמדו 350 אלף הצופים, כולל מבקרי הקולנוע, ומחאו לו כפיים. אמרו שהוא הביא כבוד למדינה ולתעשייה ולגרוזינים, החזיר לקולנוע הישראלי את הקסם והעדינות והתשוקה. שסוף סוף קם פה יוצר ייחודי ורגיש, שיודע להביט בעיניים פקוחות על כור ההיתוך ולהגיש סיפור קטן שאומר משהו על כוחה של המשפחה, של האהבה, של האכזבה. שלא נדבר על היכולת שלו להפשיט שחקנים ולגרום להם לעשות מול המצלמה מה שבכלל לא בטוח שהם עושים אפילו בבית.

קוסאשווילי קיבל בחום את המחמאות, התחזק, אבל בכלל לא היה בטוח שכולם הבינו מה הוא ניסה להגיד. הפעם, ב'מתנה משמיים', כדי שלא יהיו אי הבנות, הוא מתפשט לגמרי וצורח בקול רם ובשיא אונו את מה שהוא תמיד חשב, אבל לא היו לו ביצים להגיד.

בסרט החדש, שהביא לבתי הקולנוע 60 אלף צופים בשלושת שבועות ההקרנה הראשונים, לגיבורים של קוסאשווילי כבר אין מה להפסיד. הם חלשים במוסר, קטנים מאוד בנאמנות, הולכים לאן שהריץ' רץ' שלהם מושך אותם וחוזרים הביתה בסוף היום בלי חשק עם הזנב מקופל בין הרגליים. על פניו מדובר בקומדיית פשע, חבורה של סבלים גרוזינים בנתב"ג מתכננים בגמלוניות שוד יהלומים, שיביא להם את המכה וייקח אותם הרחק מכל החרא הזה.

אבל מתחת לפני השטח קוסאשווילי מציע מבט לא מחמיא על חברה, ששכחה איך זה להיות בן אדם: יש שם אבא שסוגר את הבת שלו בארון, עד שהיא תתבגר מהלפלף שהיא הביאה הביתה ותחליף אותו בגרוזיני כשר (נתי רביץ); פושטק מגודל (יובל סגל) שמתחתן עם ילדה בת 16 (בקי גריפין) רק כדי להתקרב לאמא שלה (רונית יודקביץ'); בת שמנסה לכפות את עצמה על אבא שלה (מוני מושונוב), כי היא מתגעגעת למגע אמיתי של גבר; וכמובן, הספורט החביב על הגיבורים בשכונה באור יהודה – הורדת התחתונים לנשים שלהם באמצע הרחוב, סתם כי בא להם להציק, וגם כי בחיים הקטנים האלה אין נקמה מתוקה יותר מהשפלה פומבית. קוסאשווילי לא עושה חסד עם הגיבורים שלו, והם לא עושים חסד זה עם זה.

אפילו למבקרים שסגדו ל'חתונה מאוחרת' היה קשה עם הפרובוקציות האלה. התלונות הנפוצות לגבי קוסאשווילי בגרסתו העדכנית הן כי מדובר באחת היצירות הסקסיסטיות והוולגריות שנראו פה מאז 'אסקימו לימון'. למרות שאפשר להבחין לאורך הסרט באיברי מין מכל הסוגים, כולל האיבר המחולל של היוצר, הוא מואשם בעיקר בכך שהנשים של 'מתנה משמיים' הן לא יותר משפחות ותשמישים, שהקדושה מהן והלאה.

קוסאשווילי מאוכזב מהגישה הפשטנית הזו ותמה, אולי בצדק, למה אף אחד לא מנסה להבין את האירוניה שמסתתרת מתחת לתחת. "אנשים לא מבינים, קראתי את התגובות באינטרנט, מגעילות לגמרי, קוטלים. מקיאים על הסרט, אומרים מגעיל, דוחה, בהמי, אל תתקרבו".

"מעבר לזה שיש חן בעיני, גיליתי שאנשים יותר מקשיבים לך כשאתה מדבר בבוטות. זה כמו ילדים, אצל ילדים זה נורא בולט, יו, הוא אמר זין. מה שהסרט הזה אמור לעשות זה לזרוק את האנשים לאיזו תובנה. הגענו לחברה שהיא חברה צבועה, אנשים לא יודעים למצוא את האיזון בין היצר לבין התרבות, ואז אנשים משתוללים עם היצר, אבל מה, הם עושים את זה בהיחבא, בהסתר, בצביעות.

"בסרט הזה הם לפחות עושים את זה בלי להתחבא, בפרצוף. הם הולכים עם היצר שלהם עד הסוף. וכל מה שעולה חייב גם לרדת. בגלל זה הסרט נגמר באמצע, בלי שיש המשך, אנחנו נמות באמצע. הרי מה זה יצר? יצר זה הרצון להיטיב עם עצמנו כמה שאפשר ולעשות את זה נקי ומשוחרר מתסביכים בלי להתחשב באף אחד אחר. ואני טוען שכולנו כאלה, לצערי".

"ובסרט הזה אני הלכתי לבדוק את היצר, אני מדבר על הזיקה הכי ראשונית לכוס, על ילד שמתחבא מתחת לשולחן ומהופנט מהכוס הזה. האישה בהקשר הזה היא כבר לא פונקציה, התפקיד שלה זה לספק את הסחורה. יש תחושת כוח אדירה בלבוא לאישה ולהרים לה את השמלה והתחתונים, שם אפשר לראות את הריר נוזל החוצה מהפה על הפנים, שם אפשר להרגיש באמת את תחושת הניצחון על המוות".

"גבר בריא צריך אישה. אדם בלי אישה הוא אדם לא שלם. הרי בשביל מה צריך אישה? גבר יודע לדבר, יודע לקרוא, יודע לבשל, יודע לעבוד, הוא לא צריך אישה בשביל הדברים האלה. אבל את מה שיש לה, זה אין לנו, וזה מה שמעניין אותנו, ההופעה החיצונית.

"אני חושב שזה הדדי, שהסרט שם אצבע גם על הנשים שמשתמשות בנשיות שלהן. ככל שלאישה יש יותר עצמאות כלכלית, אז היא פחות סובלנית. הפריווילגיות שיש לגברים בחברה שלנו הם במקומות שבהם יש בגברים תלות כלכלית, אז הן מוותרות ואומרות נו, אז זה החמור שיביא לי את הכסף. ככל שהאישה עצמאית יותר, הגבר נהיה יותר ויותר זין.

"אומרים שהנשים בסרט מוצגות כמו שפחות, אני ממש לא חושב שזה נכון. יש בסרט נשים חזקות, אלא שאישה שעושה אורגיה עם שני גברים, קוראים לה זונה. למה לא קוראים לגברים האלה בני זונות? אז היא רצתה אורגיה, למה זה הופך אותה לזונה? יכול להיות שיש אנשים שיקבלו בגועל סצנה כזאת, אבל אני בטוח שכולנו מפנטזים על זה".

קוסאשווילי, תושב אור יהודה ותורם פעיל לעדה ולקהילה, חושב שאת האצבע המאשימה על גזענות אולי צריך להפנות למישהו אחר. גם לאלה שחושבים שהוא עשה סרט על גרוזינים.

"זה הכי מעצבן אותי. מי שרואה את זה ככה, לא מבין מהי מהות האמנות. להסתכל על אישה על המסך ולהגיד אה, זה לא אני, זאת היא, היא גרוזינית, וזה סרט על גרוזינים, זה לא להבין בשביל מה היצירה הזו נעשתה. וזה גובל בגזענות. אם זה היה סרט אחר, סרט צרפתי או איטלקי, לא היו אומרים את זה עליו. שזה סרט עליהם, לא עלינו. הרי בכל סרט אתה אמור לחפש את האלמנט האוניברסלי, את מה שאתה יכול להזדהות אתו.

"הגרוזינים הגיבו קשה לסרט, ואלמלא היו גרוזינים, הייתי אומר שהם גזענים, אבל הם גרוזינים ולא יכול להיות שיש גזענות עצמית כזאת, אז זה בטח נובע מבורות. אני לא מאמין שהגרוזינים הגיעו לאהבה עצמית כזאת שהם ברמה שאי אפשר לבקר אותם יותר. הגרוזינים מסתובבים עם רגשי נחיתות, הם שואפים לצאת מהתרבות שלהם ולהיטמע בתרבות אליה הם הגיעו, אז מה אכפת להם שהתרבות, שממנה הם במילא רוצים לצאת, היא שק החבטות שלי? זה קשור לבורות של פענוח קודים אמנותיים, לא לכולם יש את הכלים לעשות את הפרשנות המלאה מעבר לאיך האף שלי נראה, ואני רואה קושי גם מהצד מבקרים לסחוב את הסרט בהנחה, שיש פה אמן שראוי לראות ולפענח אותו מעבר לגסות שכולם רואים ומציינים".

- אבל הסיפורים בסרט הם לא סיפורים אמיתיים, שאתה מכיר מהעדה?

"אלו סיפורים שתפסתי אותם ומשם המשכתי, אף אחד לא אמיתי מעבר לשלושים אחוז, ויכולתי להשתמש גם בסיפורים אחרים, לאו דווקא של גרוזינים. תאמיני לי שבעדות אחרות יש סיפורים לא פחות קיצוניים. בכלל אני לא נציג של אף עדה, אני לא רואה את עצמי נציג של העדה הגרוזינית, אני בקושי נציג של עצמי, ובגלל זה האכזבה. קודם ממנים אותי להיות נציג שלהם, ואחר כך שואלים למה אתה עושה כזאת עבודה".

- זה מעצבן אותך?

"זה לא מעצבן אותי. כמו לכל התופעות החברתיות, אני מאמין שגם לתופעה הזו יש הסבר פונקציונלי, זה מקנה לאנשים יכולת להתנשא על מישהו, וכנראה אנשים צריכים את זה .אז אני יכול להתעצבן על הצורך הזה של האנשים? אבל בואי נגיד שאם חשבתי שבסרט הבא לא יהיו דמויות גרוזיניות, אז כנראה שצריך לעשות עוד סרט ועוד סרט בשביל לנטרל את זה".

ייסורי האמן הצעיר

מי שמאשים את קוסאשווילי בחטא היהירות, מוזמן לקפוץ לדירה שלו באור יהודה, שמעוצבת במינימליזם מדכדך, ויש בה רדיאטור שמחמם רק אם יושבים עליו, אסופה צנועה של ספרי פילוסופיה (וספר של קפקא על השולחן) ושלושה כלבלבים שמתנמנמים על הספות ומסמנים שהטריטוריה הזו היא בכלל שלהם. 'חתונה מאוחרת' היה אחד הסרטים הישראלים המצליחים של כל הזמנים, והופץ באירופה ובארצות הברית. בשבוע שעבר פורסם ש'מתנה משמיים' נמכר למפיץ צרפתי גדול בסכום נאה של חצי מיליון דולר. מבט אחד בקוסאשווילי ובמרחב המחייה שלו, ונראה שאו שהכסף הזה לא הגיע אליו, או שהוא פשוט לא עושה אתו שום דבר.

- למה אתה נשאר באור-יהודה?

"בבסיס השאלה הזו יש הנחה שיש מקום טוב יותר. אני פה, כי זה מקום ראוי כמו כל מקום, זו לא גאווה ולא צניעות, זה לא מקום יותר טוב או פחות טוב. הכל אותו דבר, זה לא משנה".

- אתה סגפן?

"אני לא מפרגן לעצמי. יותר קל לי לפרגן לאחרים. כל החיים אני מנטרל רגשות, זה התחיל מגיל מסוים, כנראה מאיזה פחד, אני מין מכונת הישרדות. אני לא יודע אם זו עבודה שאני עושה על עצמי לקראת הצער הכי גדול, המוות. אני כל כך רוצה לחיות, שאני מוכן לוותר על החיים בשביל לנצח את המוות".

- היית מגדיר את עצמך אדם מאושר?

"לא. הייתי מאושר, אבל לא ברמה של ימים, אלא של שעות או דקות. זה קרה פעמיים בחיים. כשהייתי חייל מאוהב, הייתה לי תחושה מדהימה של נצח, לכמה רגעים על הספסל, תחושה שעברה עוד לפני שקמנו ממנו. הפעם השנייה הייתה כשיילדתי את מילקוש, הכלבה שלי. זה היה מלווה בתחושה מאד גדולה של נצח ופלא. זה כל האושר שהיה לי.

"אבל יש לי שאיפה לאושר. בחינה אישית של צער ושמחה היא עניין עיקרי: עכשיו קרה משהו משמח, אז אתה צריך להיות שמח, עכשיו קרה משהו עצוב, אז אתה צריך להיות עצוב, זה שרירותי לגמרי בעיניי. הרגשות הם עקרים, ואין טען לכלום, זה משהו מוזר, החיים שלי. אין משמעות לכלום, אבל אני רוצה להמשיך לנשום את חוסר המשמעות הזה עוד ועוד. מהבחינה הזו אני אבוד, אני בכלל לא מרגיש אדון לחיים שלי, אני חי מתודעה מציקה לתודעה מציקה.

"ואני לא באותה רמת תפקוד כל הזמן. אני יכול להיות כלום, אני יודע לא לייצר כלום. כלום ברמה האישית, כלום ברמה המקצועית. ולפעמים אני פועל על אוטומט, יש רגעים שאני לא מפוקס בגלל עייפות או מבוכה, ואז אני מאבד את היציבות שלי, את כושר הביטוי שלי, וזה לא טוב".

- והנה בכל זאת עכשיו אתה חי בזוגיות. זה לא עושה אותך שמח?

"זה קשה. עברנו לגור ביחד לא מזמן, מיה ואני, ופתאום אני רואה שנשים עושות המון בלגן: היא מבשלת ואופה, משאירה כיור מלא. אני רואה את זה, ונהיה פסיבי. אני רואה את המגש של העוגה ורואה רק את התבנית שצריך לנקות, אני לא צריך שיבשלו לי, אני מסתדר טוב גם עם חביתות וסנדוויצ'ים, מאיפה יש לה כוח לבשל כל הזמן. לא יודע, קשה לי להיות ביחד, אני מסתדר הכי טוב עם עצמי לבד".

- תחשוב עליה, בטח לא פשוט לחיות עם אמן כמוך.

"תחשבי על זה מהצד של האמן. הוא יושב בתוך עצמו וחושב על הדברים שלו ושקוע, ופתאום איזה רגל קוראת לו ואומרת לו, נו בוא כבר, מה נהיית כזה פריג'ידר, זה קשה. מי שחי עם אמן צריך קודם כל לתת מרחב, הוא יעשה את הסיבובים שלו ויחזור, ואם זה לא עוזר, אז את צריכה להפעיל גירויים מאד חזקים כדי להוציא אותו מזה, אחרת זה לא יעזור. ודיבורים לא יעבדו פה.

"באמנות יש מצב רוח שבמקצועות אחרים אין. אתה נשאב פנימה, אתה לא אדון לעצמך. המשועבד הראשון ליצירה זה קודם כל האמן, הוא זה שמגויס כולו לעסק, וזו מסגרת מאד תובענית. הרבה אנשים הרגישו או עדיין מרגישים שאני כפוי טובה, זה מערבולת ששואבת את כל כולך, וזה מאיים כל הזמן ברמה של לשאול אם אני מסוגל לנהל מערכת חיים נורמלית, כמו שיש אצל כולם, משפחה וילדים.

"אם את שואלת מה יותר מרתק אותי, להקים משפחה או לעשות עוד סרט, אז מה שמושך אותי זה לעשות עוד סרט. בכל בן אדם יש דברים שהם יותר חזקים ממנו. עד גיל מסוים חשבתי שאמן זה סוג של טפיל, ופתאום נהייתי אמן. בתרבות שאני בא ממנה, אמן זה אפילו לא בן אדם, זה איזה בטלן, עלוקה".

- גם לא בתרבות שלך יש אנשים שחושבים שאמנים הם עלוקות.

"מבחינה תרבותית אנחנו חיים פה כאילו אנחנו יום אחרי הכרזת המדינה ויצאנו למלחמה, ולא יצא לנו להתעסק בזה. יש פה מדינה שמאמינה שהיא יכולה לחיות בלי תרבות. ערוץ 2 זה סוכן מכירות שאומר לך, בוא אני אראה לך איך אני מנקה לך את השטיח עם שואב אבק, זה סוכן מכירות, זה לא קשור לתרבות, אין לי ציפיות מהם, ואין לי טענות אליהם.

"אבל תרבות עולה כסף, וזה לא שאין כסף, אין פה מודעות לנחיצות של תרבות. אנחנו מקבלים את התרבות שלנו מזרים, ואחרי זה אנחנו מתפלאים שאנחנו שונאים את עצמנו. כדי לעשות סרטים בארץ אתה צריך להיות קוסם, ואחרי שאתה גומר את הסרט אתה אומר רגע, כנראה שאני לא כזה קוסם. אם הייתי יכול, הייתי עובד עוד על הסרט הזה, והייתי משנה אותו, אבל לא היה לי כסף בשביל זה, ועצרו אותי.

"יוצר קולנוע בארץ חייב להיות כזה אגו מניאק, שהוא צריך לחשוב שהוא גם קוסם. זה מכניס אותו לקטע פסיכופטי, היצירה היא גליוטינה, היא משחטה, ואני לא אופתע אם היא תערוף לי את הראש מתישהו בקרוב. אבל אין לי כוח להתנגד לזה, מה שיבוא יבוא. אני מאמין בשריטה. לכל אחד יש שריטה חזקה מספיק, שמונעת ממנו לראות את הדברים האחרים. זה עולם של שרוטים. וזאת השריטה שלי, ואני רוצה כבר להתחיל לעבוד על הסרט הבא".

- יש כבר תסריט?

"לא, אבל אני פחות או יותר יודע על מה זה יהיה. התובנה החדשה שלי בעקבות שני הסרטים היא שהיצר הכי חזק שאני מזהה אצל אנשים הוא יצר ההישרדות. קודם כל לשרוד ולא למות. הסופגניות ישנה כל הזמן, המוות הוא נוכח, עוד יום ועוד יום, אתה מתקמט, ואתה נרקב, והשיער נהיה לבן, וכל יום אתה יודע שאתה הולך למות, כל יום אנחנו מתמודדים מול הדבר הזה, מול האויב הכי גדול שלנו.

"ב'חתונה מאוחרת' השתמשתי בשכל במלחמה מול המוות, אבל גיליתי שהשכל רעוע, שנתתי לו יותר מדי כוח; בסרט הזה חקרתי את היצר, יש לי תחת, אז יש לי כוח, אני יכול לנצח את המוות, התחת הזה גם יכול להביא לי ילדים, המשכיות. בסרט הבא זה כבר לא יעזור, היצר לא מחזיק, כבר אי אפשר לטשטש את המוות עם ילדים או אהבה, זה כבר לא עושה את העבודה. בסרט הבא הגיבור יגיד, 'תזיזי את התחת קצת, את מסתירה לי את השטן".