חורבת עלקת: נקודת איסוף להזיות

עלקת זה צמח טפיל. נכון, הוא יפה, כי הוא סגול, ויש גם בצהוב, אבל זה שהוא יושב על שורשים של גזר, חצילים, תפוחי אדמה, עגבניות ופלפלים, זה מה שעושה אותו למגעיל כמו כל טפיל. גם המילה עלקת נשמעת כמו מחלה, וזה לא יפה.

איני יודע מה חלף בראשיהם של החברים בוועדה שתפקידה לתת שמות עבריים למקומות בארצנו, זו שמתוך תחושת שליחות - להוכיח את בעלותנו - מעבירה ללשון הקודש כל שם שצלצול ערבי לו. כך עלצו אבירי הגיור כבעדלאידע והמפה שלנו השתטתה בעילגויות מגוחכות, שאחת מהן היא חורבת עלקת.

קראו לה ח'רבת אלעלקה, שמתפרשת כמי שהיא מהודרת, יקרת ערך ויפה. אלא שמי אנו כי נקלקל בעובדות האלה את להט הגיור. החליטו מי שהחליטו שטפיל או מחלה כלשהי יאים יותר מן השם המקורי. ניחא.

בתקופת הזיות העלומים שלי הייתי משוכנע שחורבת עלקת היא המקום האחד והיחיד שבו אני רוצה לבלות את חיי; בלב היערות, כמו רובינזון קרוזו, מנותק מן התרבות האנושית ומשיחות בטלות. אוכל? מצדי הוא היה יכול להיות מורכב מחלזונות חיים, רמשים ומשורשי צמחים. הדבר היחיד שהעסיק אותי באמת בבואי אצל ח'רבת אלעלקה היה אם אספיק להראות את המקום לזו שאהבה אז נפשי באור יום, ואז לדבר על תולדותיו, או שמא נבוא אצלה כבר בחשיכה ומיד נעבור למעשים שיפים לשעות האלה.

בשלב מאוחר יותר, שבו הבנתי כי אני בכל זאת חלק מן החברה האנושית וחורבת עלקת לא נועדה לי, הסתובבתי מדוכא למדי, עד שגמל בי הרעיון: כיוון שהחורבה נראית כמו הפיתוי האולטימטיבי, יאה יותר לה להיות מקום לבית-ספר שדה, או פינת הנצחה קטנה לנופלים במלחמה על הרי ירושלים, שבוודאי תהיה נאה שבעתיים מגל הצינורות האלים והכעור שניצב בראש גבעת משב (היא ח'רבת א-זונקולה לפנים) ונקרא 'אנדרטת פורצי הדרך לירושלים', רק כדי שלא יחשוב מישהו שהדבר הזה הוא 'יד למסגר האלמוני'.

הדממה חזרה אל ההרים

שנים שאת המקום הכירו רק יודעי ח"ן, בעיקר משום שאלה הלא ידענים לא היו מצוידים עדיין ברכבי השטח שכה מקלים היום על זרימת הידע מן הפינות הקטנטנות החבויות מאחורי הג'י.פי.אס. כשהכירו אותו גם אלה, הפך לנקודת איסוף אולטימטיבית של ההזיות, כולל כאלה המופיעות רק תחת השפעות כימיקלים מעוררים. כלימה באה אל המקום.

כל החורבה כולה אינה אלא בית אבן אחד ועליו ארובה קטנה, כיפות נמוכות, ומדרגות, הרוסות למדי, שעולות אל גגו. לידו עוד שרידי כמה בתים, שחלקם מכוסים כבר במטפסי החורש השונים. כמה משטחי סלע טבעיים הפכו לידו, בימים רחוקים, לגתות לדריכת ענבים ובשלושה מקומות חצובים גם בורות מים בסלעים, ללמדנו על הדרך בה היו איכרי ההר הקדמונים פותרים את בעיות הצמא והבישול.

מי היו קדמונינו אלה אין לדעת. האם היו דוברי עברית, או שמא דוברי יוונית, כדרך שדיברו בני הארץ הלא יהודים? ראשיתו של המקום הוא בתקופת שררתה של מלכות אדום הרשעה, לפני כ-1,600 שנה בערך. מאז חיו בה רק איכרים דלים, אשר בתהפוכות העתים שעברו על מקומותינו נאלצו לא רק להיאבק בסלעים ובחורש המאיים לבלוע את המקום, אלא גם להחליף מדי פעם את השפה, הנאמנות, את הכתובת למסים ואת שמו הפרטי של אלוהים.

מעולם לא התרחש באותה חורבה דבר מה שיעיר אותה מנמנומה רב הימים בתוך גן העדן הקטן של לב הרי ירושלים. מה כבר אפשר לדרוש בעצם מקומץ איכרים על מדרון סלעי, מעל שתי בארות המתייבשות לפרקים - אלו הנקראות עין אם אלעלייק, הוא עין אלעלקה - והיום מסמנים את מקומן רק כמה עצים גדולים? מן הסתם הופעתם היומית כאן של פרשים טורקיים, יחידת הבאשי בוזוק, שנועדו לשמור את הדרך מיפו לירושלים, היתה האירוע היומי הקבוע מאז סוף המאה ה-19 ועד פרוץ מלחמת העמים, היא מלחמת העולם ה-1.

אני מתאר לעצמי את הנחת ששאבו הפרשים בקול מצמוץ ואנחה מכוס התה המתוק והריחני שהגיש להם האיכר המבועת, שכן כדרך הימים האלה כוס תה ללובש מדים מן הרשות היתה יכולה בקלות להפוך לתביעות נוספות ולא נעימות.

פעם נוספת, ואחרונה לעת עתה, שיושבי ח'רבת אלעלקה מצאו עצמם בסערת האירועים, היתה במלחמת העצמאות, עת שבטמטום המאפיין את המין האנושי בימים כאלה נטלו חלק בניסיון הפלסטיני לעצור את שיירות המזון והציוד שחתרו להעפיל בשער הגיא ולפרוץ את המצור בדרכן לירושלים. הסוף ידוע: כל הכפרים משני צידי הדרך לעיר נמחו מעל פני האדמה ויושביהם הלכו באשר הלכו, ובאה הקרן הקיימת וכיסתה את מקומותיהם ביער ירוק תמיד (ונשרף לפרקים), והדממה חזרה אל ההרים האלה ואל חורבת עלקת הקטנה.

איפה זה

בין שער הגיא ונווה אילן, במדרון האחורי, הצפוני, של שער הגיא. למקום מוליכות דרכי עפר עבירות לרכב חזק. הכי טוב - לנווט לפי מפת הטיולים וסימון השבילים של הרי ירושלים והפרוזדור (מס' 9).