שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העתיד על-פי בורחס
    ג'ין וולף, שמתורגם סוף סוף לעברית ("צל המענה", הוצאת אופוס), הוא מהנדס מזון שאחראי לצורתו של הפרינגלס, אבל גם אחד מסופרי המדע בדיוני הפיוטיים והכובשים ביותר. נועה מנהיים על בורחס של העתיד

    אם אתם סבורים שלסופרים יש משלחי יד מרתקים, אקזוטיים או רומנטיים, כדאי שתחשבו שוב. כשצ'ארלס דיקנס היה ילד, שלחה אותו אימו לעבוד בבית חרושת למשחות נעליים; ג'ורג' אורוול היה שוטר; לז'ול וורן היתה הכשרה משפטית והוא עבד כברוקר; סומרסט מוהם היה רופא וקרל מאי רק התחזה לכזה;

    מרק טווין היה ספן על ספינת נהר. רבים מהיוצרים הללו הצליחו לשלב אלמנטים מחיי העבודה שלהם לתוך יצירותיהם ושאבו מניסיונות חייהם השונים חומרים שהזינו את השראתם. אף לא אחד מהם היה מהנדס מזון. משום מה קשה לראות בתחום הנדסת המזון כר פורה לשיטוטיהן של המוזות (למרות ניסיונותיה של עירית לינור בתחום), ועיצובם של, נאמר, צ'יפסים בלתי שבירים, אינו עמוס פיוטיות. אבל ישנו איש אחד שהצליח לשלב בין שני התחומים הללו בהצלחה. קוראים לו ג'ין וולף, הוא אחד מרבי האמנים של השפה האנגלית, יוצר מדע-בדיוני שנושק לנשגב, ספר ראשון שלו רואה כעת אור בעברית, והוא האיש שאחראי (עם עוד שלושה מהנדסים) לצורתו הנוכחית של חטיף הפרינגלס.

     

    לבלוב מאוחר

     

    ג'ין רודמן וולף נולד ב-1931 בעיר ניו יורק אך גדל בטקסס, מקום שהשפיע רבות על תפיסת עולמו ועל מה שנאות וראוי ומכובד לעשות כשאתה ג'נטלמן דרומי אמיתי. הוא לחם בקוריאה ולאחר מכן למד הנדסת מכונות באוניברסיטת יוסטון. במקביל לעבודתו בתחום ההנדסה החל לכתוב בשנות ה-50 סיפורים קצרים שהושפעו מכל אותם ספרי מדע-בדיוני בפרוטה שקרא כשהיה ילד. הוא הקדיש שעתיים מידי בוקר לכתיבה, לפני שיצא לעבודתו, ובילה שעה מידי ערב בעריכה וליטוש של ההספק היומי שלו.

     

    אבל אם התואר בהנדסה וחלוקת הזמנים האנאלית גורמים לכם לחשוב על סיפורי חלליות עמוסי מפרטים טכניים, אתם טועים. לוולף היתה, כבר בתחילת דרכו, משיכה וכישרון לאמצאת שמות משונים ומושכי לב לסיפוריו, כמו "ראשו החמישי של קרברוס" או אנתולוגיה ששמה "האי של ד"ר מוות וסיפורים אחרים וסיפורים אחרים", שיש בה כמובן סיפור שנקרא "האי של ד"ר מוות וסיפורים אחרים". המדע-הבדיוני שכותב וולף נושק פעמים רבות לפנטסיה ויוצר עולמות שמוזרותם שולחת ריטוטים של עונג ואימה בקוראיהם, ובלי מפרט טכני אחד לרפואה.

     

    למרות ואולי בשל חדשנותם של סיפוריו ועושרם הלשוני, לבלב וולף באיחור. כשסופרי מדע בדיוני בני זמנו, הנפילים של תור הזהב, זוכים להכרה וכבוד, הוא המשיך במשטר הכתיבה הקפדני שלו ולא נתן למכתבי הדחייה לרפות את ידיו. עורכיו, דימון נייט ווירג'יניה קיד (ששניהם סופרי מד"ב בזכות עצמם), עזרו לו לגבש את סגנונו הייחודי, וב-1965 התפרסמה יצירתו הראשונה. בתחילת שנות השבעים, כשהטרילוגיה שלו, שנקראת "ספר השמש החדשה", ראתה אור, היה ברור שהמדע הבדיוני זכה סוף סוף בבורחס שלו.

     

    ההתייחסות לבורחס אינה מקרית. ב"ספר השמש החדשה" משתמש וולף בשתיים מאמצאותיו של בורחס, שמופיעות ב"ספר היצורים הדמיוניים", ביניהן דג מופלא המתגורר בתוך מראה. המבקרים המתפעלים השוו אותו בנוסף לתומס פינצ'ון ולג'יימס ג'וייס, והניו יורק טיימס כתב על הטרילוגיה שלו כי היא מכילה "אלמנטים של סאטירה סוויפטית, מודעות חברתית דיקנסית ומיתולוגיה ואגנריינית". וולף מצדו - שכתב עד כה 20 ספרים ולמעלה מ-200 סיפורים קצרים - העדיף באחד מספריו להשוות בין מלאכת הכתיבה לעינוי מקצועי.

     

    האמת לגבי וולף נחה במקום כלשהו בעין הסערה של הסופרלטיבים הללו. יש בכתיבתו הדהודים רבי עוצמה לסופרי המיינסטרים שהוזכרו לעיל, הוא קרוב, בפיוטיות המוזרה והכובשת של כתיבתו, ליוצרי מדע בדיוני "רך" כסמואל דילייני או סופרי פנטסיה ואימה כה. פ לאבקראפט (שאהוב עליו מאוד) והוא מצליח לצמרר את קוראיו באכזריות מתוחכמת מבית מדרשו של אדגר אלן פו. אבל הוא עושה יותר מכך.

     

    אמן של מילים מתות

     

    "צל המענה", החלק הראשון של "ספר השמש החדשה", שרואה אור בעברית בימים אלו, מאפשר לקורא לצלול אל תוך עולם פנטסטי ועתידני, המתקיים אי שם בעתיד הרחוק מאוד, עתיד שבו השמש שלנו, הצהבהבה והחמימה, נמצאת בשלבי גסיסתה האחרונים. וולף מצליח להפוך את עתיקותו של העולם אותו הוא מתאר לדבר חדש בתכלית, עם כללי משחק שונים ומשונים שרבים מהם נשארים בלתי מפוענחים גם בתום הקריאה. הוא מלהטט בשפה ומשלב בספריו מילים אבודות ושכוחות שזוכות לתהילת רטרו בעתיד הרחוק, ושפענוחן סיפק השראה למילוני רשת רבים, בהם מנסים חובביו לפענח ולגלות את צפונות שפתו.

     

    בניגוד לטולקין, שהיה חביב מאוד על וולף (ואף התכתב עמו בקצרה), לא תמצאו בספריו אפילו מילה מומצאת אחת. "בהעברת הספר הזה – שחובר במקור בלשון שעדיין לא הגיעה לכלל קיום – לאנגלית, הייתי יכול לחסוך לעצמי הרבה עבודה, אילו הייתי משתמש במונחים מומצאים; בשום מקרה לא עשיתי זאת," מסביר ומערפל וולף בנספח שמצורף לספר. השילוב בין שפת דיבור יום יומית לכאורה ומונחים ומילים שאבד עליהם הכלח, משדרג את הקריאה והופך אותה לחוויה מתסכלת ומרגשת גם יחד. כאן המקום לציין את מלאכת התרגום הנפלאה שעשתה המתרגמת וסופרת המד"ב ורד טוכטרמן, שהצליחה לשמר את העושר המרובד והקסום של וולף בעברית צלולה ומכושפת, למרות שהוא כולל ביצירתו "מילים נדירות במיוחד שאינן מופיעות במילונים הרגילים, מילים שנלקחו משפות זרות ואפילו משפות מתות, מונחים ארכיאולוגים, תיאולוגים והיסטוריים שכוחי-אל" (מתוך דבר המתרגמת).

     

    עם מילים אלו, ובכישרון נדיר, בונה עבורנו וולף את דמותו של סווריאן, שוליה צעיר בגילדת המענים, שחבריה מופקדים על עינוים והוצאתם להורג של הנאשמים. במסדרונות המתכת של מגדל המענים הם מתאמנים בשימוש בסכינים ובאלקטרודות, חוקרים את נקודות הכאב של הגוף האנושי, ולומדים כיצד ניתן לקלוף את עורו של אדם מעליו באופן היעיל והנקי ביותר. זכרונו המופלא והמקולל של סווריאן מאפשר לו לשחזר עבורנו את חוויות ילדותו, את סודות מקצועו האפל והאכזרי ואת עלילותיהם של מספר ימים העומדים בליבו של "צל המענה", ימים המלאים וגדושים בתשוקה, בבגידה, באהבה ובנאמנות. סווריאן פורש בפנינו את האירועים הדרמטיים שהובילו לפרישתו ממסדר המענים, סוחף אותנו לדו קרב שכלי הנשק המשמשים בו הם פרחים חייזריים קטלניים, מלווה אותנו בביקור בגנים בוטניים מסתוריים, שנדמים כמכילים עולם ומלואו, ובאופן כללי מבלבל, מאתגר וכובש את הקורא לחלוטין.

     

    העולם העתיק והעתידי שיצר וולף, על טקסיו האפלים, מפלצותיו והמיתולוגיה שלו, שלא נוצרה עדיין, הרים את ספרות המדע-הבדיוני לגבהים חדשים. הוא פותח גם בפני מי שאינם מגדירים את עצמם כחובבי הז'אנר, צוהר אל אוויר הפסגות המשחרר והמשכר של מה שיהיה (אולי) ומה שאיננו עוד (כי מעולם לא התרחש), והוא עושה זאת בלווית יופי איום שהופך את ספריו לחווית קריאה בלתי נשכחת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים