אהבה בין הכיפות

גם במילניום החדש נדמה שהתעמקות בנושאים שהם טאבו, כמו החיבור בין הומוסקסואליות ודת, אינה מתאפשרת באמת בתוך המיינסטרים האמנותי - וההתעסקות בהם נוטה לשטחיות מסוימת ולטיפול קריקטוריסטי. כך למשל במחזהו החדש של מוטי לרנר, "הנאהבים והנעימים", שעלה בימים אלה ב"הבימה". המחזה משובץ בפזמונים ומערבב דרמה וקומדיה. הוא מביא בפני הצופה מסע לעולם לא מאיים במיוחד, שבו החברה, כמו תמיד, מנצחת.

המחזה מגולל את סיפורם של זיסל בן הרב זיסל (ישי גולן), והתלמיד החכם עזריאל (יובל סגל), המתאהבים זה בזה. השניים אינם יכולים לממש את אהבתם בעיירה הפולנית הקטנה ויראת שמים ובורחים ללובלין, העיר הגדולה, בה החטאים מתקבלים בהבנה מסוימת. הם מעמידים פני זוג הטרוסקסואלי, כשאחד מבני הזוג לבוש כאשה. מוטי לרנר, מחזאי פוליטי בדרך כלל, כבר עסק בעבר בנושא החרדי במחזהו "אהבה קשה", שעלה לאחרונה בתיאטרון חיפה. בראיון ל-ynet הוא מספר על הניסיון המרתק להיכנס לעולמו של יצחק בשביס זינגר, שסיפור קצר פרי עטו נתן את הבסיס למחזה, על הפחד מהתגלות אלוהית ומציפורני הדת ועל החיבור לנפש ההומוסקסואלית.

"הכל התחיל משיחת טלפון עם יצחק זמיר, בנו של בשביס זינגר, שהתקשר אליי וביקש שאקרא סיפור קצר שכתב אביו. מתוך נימוס נעניתי. מעולם לא העליתי על הדעת שאעבד או אכתוב סיפור מעולמו של בשביס. תמיד היתה לי אג'נדה משלי ולא עלה בדעתי שאוכל למצוא חיבור לזו שלו. קראתי את הסיפור, שאינו אחד המוכרים או אפילו הטובים שכתב, אבל תמונה אחת היתה מפתח כניסה לעולם הזה מבחינתי, תמונה שבשבילה שווה היה לכתוב מחזה שלם", מספר לרנר ומתכוון לתמונה בה עובד זיסל, הלבוש בגדי אשה, כבלנית במקווה. "לקחתי חופש גדול מאוד בשימוש במוטיבים המופיעים בסיפור, אבל אני בטוח שבשביס היה שמח על השינויים שהם ברוח המדרש היהודי, שבו בתהליך הלמידה לוקחים רעיון או טקסט סתום ומפתחים אותו לכל מיני רבדים".

הבחירה של "הבימה" להעלות על הבמה המרכזית מחזה שעוסק בהומוסקסואליות חרדית אינה מובנת מאליה. ואולי בשל כך נדמה לעתים שההצגה מנסה להלך בין הטיפות – לא להכעיס ולא לאיים על הקהל, להצחיק ולשעשע אותו, ולהפוך את תהליך העיכול לנעים יותר. "העובדה שלא רואים את בני הזוג שוכבים ושאין חדירה היא משנית, זו בכלל לא הנקודה", אומר לרנר, "הבחירה לא לחשוף על הבמה סצינות מיניות היא עניין של טעם. מהות הדרמה מבחינתי היא לשאול איך שני גברים אוהבים אהבת נפש עד כדי כך שהם מוכנים למות למענה, זה בעיני ללכת עד הסוף".

על הבחירה לשלב אלמנטים קומים במחזה אומר לרנר: "זה נעשה על מנת ליצור ריחוק בין הקהל למתרחש על הבמה. ברכט אמר שהזדהות יתר של הצופה גורמת לו לאיבוד כושר השיפוט. הוא השתמש בשירים והזכיר לצופה כל הזמן שהוא בהצגה, על מנת ליצור ריחוק. ניסיתי ליצור איזון בין קרבה לריחוק באמצעים מלודרמטיים, אבל לא ויתרתי על עומק. הזוגיות של זיסל ועזריאל מרכזית על הבמה וגם מבחינת הסוגיות הדתיות יש חפירה ברבדים עמוקים".

המחזה מורכב משני חלקים. בראשון הטונים וצבעי הדיאלוגים דרמטיים, ובשני פרודיים יותר. לרנר אינו מוצא בעייתיות בשילוב. "אינני מרגיש ששילוב אלמנטים פרודיים עושה צחוק מהנושא. האלמנטים הפרודיים מתרכזים בדמויות המשנה כמו אלטר (דב רייזר) או פרומה אשתו (רות לנדאו) ואלקה הרבנית (ליאת גורן), אבל הדמויות המרכזיות אינן פרודיות כלל. המטרה שלי בשילובן היתה לאפשר לקהל להתנתק מהרגש ולנתח את המסרים ברמה הקוגניטיבית. עשינו בחירות מסוימות, אני מודה, מתוך כוונת מכוון".

רבים מהפזמונים במחזה לקוחים כלשונם מהמקורות. לרנר מסביר: "רוב הפזמונים במחזה דרמטיים, שיר הסקילה למשל הוא מיספר פסוקים בויקרא י"ט שמדברים על כל האיסורים המיניים. הטקסט מפלצתי והוא קובע עונש מוות על כל חריגה מיחסי בן זוג שמקודש בחופה וקידושין. זה נורא, יש התעלמות מוחלטת מהיותנו בשר ודם. יש קטע נוסף שמורכב מאסופת פסוקים מהתלמוד שמלמדים על היחס לאשה. השיר מסתיים בשורה 'הכשרה שבנשים – מכשפה ורב חסדה אומר – זונה".

"אני מתחבר"

לרנר אינו סבור שיש לו קושי להתחבר לדמויות המתלבטות בנוגע לזהותן הדתית והמינית, למרות היותו הטרוסקסואל חילוני. "שאלת החיבור קיימת כאן כפי שהיא קיימת בכל מחזה אחר. האם כששיקספיר מתאר את אותלו חונק את דסדמונה, הוא צריך היה להתנסות בחוויה אישית של רצח? אני מתחבר לזוגיות, אני מכיר לא מעט הומוסקסואלים ואינני מתקשה לגלות אמפתיה להומוסקסואליות יותר מאשר לתופעות אחרות. ב'אלזה', המחזה הראשון שכתבתי, התפקיד הראשי היה נשי - ושאלו אותי איך גבר כותב על אשה. אני חי בין נשים ומכיר אותן באותו האופן שאני מכיר הומוסקסואליות, החוויה לא זרה לי כי אני נמצא בתוכה למרות שאיני אשה או הומוסקסואל. נפש האדם היא פלורליסטית, בנפש הגבר יש מן האשה, ההומוסקסואל, הרוצח, העבד, המלך והילד, כולנו מכילים ארכיטיפים והם החומרים שמשמשים אותי ככותב".

גם המחזה האחרון שכתב לרנר, "אהבה קשה", שעלה לאחרונה בתיאטרון חיפה, נוגע בלבטים בין אהבה ליהדות. לרנר מוצא בין שני המחזות, שנכתבו זה אחר זה, לא מעט קווים מקבילים. "שניהם מתרחשים בעולם החרדי ועוסקים בו. שניהם נכתבו בתקופה בה הגיעה שעתי לחשבון נפש בנוגע ליחס שלי ליהדות ולאלוהות. הנושא מבחינתי תמיד היה מורכב ממשיכה גדולה, פחד ודחייה. 'אהבה קשה' נכתב אחרי 'הנאהבים והנעימים', ובמהלך כתיבתו חשבתי שהחשבון סגור ושהדת מפסיקה להוות איום כלפי. כל חיי אני חי תחת החרדה שיום אחד יקרה משהו טראגי שיגרום לשמים להיבקע והאלוהים יופיע, יאחז אותי בצוואר ויאמר לי: 'תודה שאני קיים ותתחיל לעבוד אותי'. זו חרדה שמלווה אותי שנים, בכתיבת המחזות חשבתי שאני מתנקה ממנה. אני לא יודע אם התהליך הסתיים ואולי זה לא יקרה לעולם. זו כתיבה וחיים מתוך פחד. אם בכתיבה יש תחושה מסוימת של כוח שבה נדמה לך שאתה ריבון על מה שאתה עושה, בחיים, זה יותר מפחיד כי אתה מגלה שאתה לא עושה באמת מה שאתה רוצה".

בחזרה לפוליטיקה

המחזה החדש שכותב לרנר יחזיר אותו לפוליטיקה. המחזה מתרחש בימינו על רקע האינתיפאדה ועוסק במשפחה דתית-לאומית החיה בקיבוץ. המחזה יעסוק בעיקר בשאלות שבין אמונה לפוליטיקה ופחות באלה שבין האדם לאלוהיו. מחזה נוסף, "ארוחה עם אבא", שלרנר סיים את כתיבתו לפני כחודש, יועלה ככל הנראה בתיאטרון חיפה. הוא עוסק בהיווצרות בעיית הפליטים בתקופת מלחמת השחרור. "זה מחזה מאד פוליטי ואני מקווה שהוא אכן יועלה", אומר לרנר, ברמז לאחד הפצעים הכואבים לו ביותר – אי העלאתו בישראל של מחזהו "רצח יצחק", העוסק ברצח יצחק רבין ז"ל. "זה פצע שאני נושא עמי. שנים חשבתי שזה המחזה הכי חשוב שכתבתי מבחינה פוליטית, ואולי דווקא מפני שהיה כה חשוב לי, תחושת הכשלון כל-כך חריפה. אף תיאטרון לא יודה שהוא לא התקבל בגלל הרגישות הפוליטית והחברתית שבו, לכן תמיד יאמרו שהוא לא מספיק טוב. אבל העובדה היא שהוא היה מספיק טוב בכדי שיועלה בתיאטרון היילבורן בגרמניה ובבולטימור ובסן פרנסיסקו".

על העיסוק בפוליטיקה בתיאטרון אומר לרנר כי "התיאטרון חייב להתמודד עם המציאות בדרך שונה ממהדורות החדשות, לגלות את מה שעומד מתחת לפני המציאות, לעסוק בהלכי הנפש העמוקים שנגזרים מהמצב הפוליטי ולא במצב הפוליטי באופן ישיר. זה לא תמיד מצליח, והאתגר בכתיבה מסוג זה גדול מאוד. כשהתחלתי לכתוב לפני 20 שנה לא הייתי מודע לכך שתפקיד התיאטרון לעסוק בנסתר ולא בנגלה, היום אני מבין את זה. לדרמה, אגב, יש סיכוי להצליח בארץ ובעולם רק אם היא תעסוק בסמוי ולא בנגלה, מכיוון שהנגלה הוא ספציפי ולוקאלי והסמוי הוא אוניברסלי".

לרנר מוסיף כי "את הבירור לעומק אפשר למצוא רק במדיום התיאטרוני, שיש לו מסורת כזו. תגידי שאני נאיבי, אבל אני מאמין שלתיאטרון הפוליטי בישראל יש חשיבות עצומה וסיכוי אדיר להצלחה. ברגע שיגונב לאוזנו של הקהל שמתרחש בירור עמוק על במת התיאטרון, הוא ינהר לשם. המראה הנשקף מהמראה הוא מפחיד, כמו פצע מוגלתי על היד שברור מאליו שלא נסיט את הפלסטר על מנת להתבונן בו, ובכל זאת ההיכרות עם הפצע היא חלק מתהליך הריפוי. במובן זה אני בהחלט רואה עצמי כמחזאי פוליטי, לא מכיוון שאני מאמין שאפשר לשנות, אלא מכיוון שבכל פעם שאני מתיישב לכתוב, מגיח איזה שד שדורש ממני לצאת מהבקבוק".