למה כולם את אנה עוזבים?

אם אלוהים באמת מצוי בפרטים, הרי ששליחו הספרותי הנאמן ביותר היה, ללא ספק, הרוזן לב ניקולייביץ' טולסטוי, יוצרם של "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" ו"מותו של איוון איליץ'" - שני הראשונים הם פשוט שמות נרדפים ל"רומן המודרני במיטבו", השלישי הוא אחת הנובלות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם - ומה המשותף לכולם? האמונה העמוקה של טולסטוי כי בתוך המצב האנושי, עם או בלי נוכחותו של האל בחיי הגיבורים, מערכת ערכים מוסרית לעולם אינה מסתכמת בהפעלת קוד נוקשה וברור על סיטואציה נתונה.

חיי הרוח והמוסר של בן-אנוש מותנים בפעילות מתמדת של התודעה שלו, כשהיא מתמקדת במרקם החיים החברתיים של הגיבור. אין אבסולוטיים בעולמו של טולסטוי: יש יכולת מרהיבה, חד פעמית אולי, לבחון את לידתן של הכרעות אנושיות גדולות וקטנות מתוך מאבקים מתמשכים בין הרצון לחיות כיצור מוסרי לבין תכתיביו של הלב, שמובילים את הגיבורים למעשים ולמחדלים הרסניים.

לו היקום יכול היה לכתוב

הכל נשאר במשפחה

ואנה, אחותו של סטיווה, במה היא מאמינה? לאנה יש חיים שלכאורה לא חסר בהם דבר. נוחות כלכלית, מעמד חברתי איתן, ילד מתוק ששמו סריוז'ה, בעל נאמן ומסור ומשעמם להחריד בנוקשותו הבירוקרטית. אנה היא קורבן של קריאה מתמשכת ברומנים רומנטיים שמשכנעים אותה כי משמעות החיים טמונה באהבה, לא באחריות. אי לכך היא בוחרת להתאהב באלכסי ורונסקי ולבעוט בכדור השלג שיתגלגל מטה מטה במורד המוסרי של חייה, עד לרגע בו תשליך את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת.

אהבה או החיים?

דורות של קוראות – ואני הייתי ביניהן, כשקראתי לראשונה את "אנה קרנינה" - סברו כי הספר הוא גדול הרומנים הרומנטיים שנכתבו מעולם, וכך אירע שדמעות-שווא הוזלו לרוב ואינספור קופסאות של טישו ירדו לטמיון מתוך טעות גמורה. "אנה קרנינה" הוא ההיפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל שעמום, כלוז של חיי הרגש, כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עויינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי, ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי.

המצפן המוסרי השני של סיפור הוא קונסטנטין לוין, אליו אנחנו מתוודעים כשהוא מחזר אחרי קיטי, אחותה של דולי אובלונסקי. זו חושבת תחילה שהיא מאוהבת בורונסקי, אבל בניגוד לאנה היא מצליחה להתבונן בו נכוחה ולראות בו את הנבל קל הדעת שלא יצלח לחיים של הרמוניה משותפת. היא בוחרת בנאמנות וביציבות של לוין, והסיפור של שניהם, המתמקד בחיזור, בנישואין, בתחילתם של חיי משפחה רגילים בתכלית – הוא הסיפור בו טולסטוי מגלה את דעתו, כי מעל ומעבר לכל מודל רומנטי ניצבת האהבה האמיתית, זו שמושגת בזכות קשרי משפחה אינטימיים, והיא-היא שמבטיחה לנו אפשרות של אושר.

האפשרות אינה ברורה מאליה. גם בה צריך לבחור, וכך עושה לוין: בינו לבינו הוא טרוד בתהייה פילוסופית עמוקה על ערכם של החיים לאור נוכחותו המתמדת של המוות. רק כאשר לוין מגיע למסקנה שהשיטות הפילוסופיות השונות שהוא בוחן לא יסייעו במאומה לפתרון, רק כאשר הוא מבין כי השאלה היא בעצם תיאולוגית, ואז הוא בוחר בחיים – רק אז סוגר טולסטוי את סיפור המעשה שלו. הוא לא מניח לקוראיו לדמם למוות על פסי הרכבת כמו אנה. הוא מלמד אותם מהי חשיבותה של מסירות למארג הפרטים הקטנים של חיינו, לשמיכת הטלאים של רגעים קטנים שאנו אנוסים לתפור לעצמנו אם ברצותנו לחוות אושר, כי גם הוא – כמו האמת, כמו ההיסטוריה – מצוי אך ורק בפרטים.