שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה כולם את אנה עוזבים?
    והשבוע ב"רק ספרים טובים", סוף סוף, לב טולסטוי, שלא כתב רק יצירות אמנות אלא בעיקר פיסות חיים. אריאנה מלמד חוזרת ל"אנה קרנינה" המופתי, שכנערה ראתה בו לרגע את גדול הרומנים הרומנטיים, אך למעשה מדובר בהיפך הגמור

    אם אלוהים באמת מצוי בפרטים, הרי ששליחו הספרותי הנאמן ביותר היה, ללא ספק, הרוזן לב ניקולייביץ' טולסטוי, יוצרם של "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" ו"מותו של איוון איליץ'" - שני הראשונים הם פשוט שמות נרדפים ל"רומן המודרני במיטבו", השלישי הוא אחת הנובלות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם - ומה המשותף לכולם? האמונה העמוקה של טולסטוי כי בתוך המצב האנושי, עם או בלי נוכחותו של האל בחיי הגיבורים, מערכת ערכים מוסרית לעולם אינה מסתכמת בהפעלת קוד נוקשה וברור על סיטואציה נתונה.

     

    חיי הרוח והמוסר של בן-אנוש מותנים בפעילות מתמדת של התודעה שלו, כשהיא מתמקדת במרקם החיים החברתיים של הגיבור. אין אבסולוטיים בעולמו של טולסטוי: יש יכולת מרהיבה, חד פעמית אולי, לבחון את לידתן של הכרעות אנושיות גדולות וקטנות מתוך מאבקים מתמשכים בין הרצון לחיות כיצור מוסרי לבין תכתיביו של הלב, שמובילים את הגיבורים למעשים ולמחדלים הרסניים.

     

    מדוע היה אמן הפרטים הקטנים? ב"קוזקים", רומן שעמקותו חומקת לעתים מתודעתם של קוראים הנאחזים בפסטורליה שבו מחד ובתיאורים המרהיבים של מלחמות
    הקווקז מאידך, הוא שם בפיו של גיבורו אולנין כמה משפטי מפתח להבנת יצירתו. אולנין משוטט ביער ולפתע הוא מבין כי כל יצור חי, כל יתוש אפילו, איננו פחות חשוב ופחות שלם מאולנין עצמו. הכרה זו מובילה את אולנין להחלטה לשנות את חייו ולהתקיים בהרמוניה גדולה יותר עם ברואי אנוש וגם עם הטבע: אותה שאיפה נשגבת להרמוניה מדריכה גם גיבורים אחרים של טולסטוי, וגם את כתיבתו. כמו האל, ההרמוניה מצויה אף היא בפרטים.

     

    לו היקום יכול היה לכתוב

     

    טולסטוי נולד בשנת 1828 ביסנייה פוליינה, אחוזה רחבת ידיים, רחוקה די הצורך ממוסקבה כדי להיות מיקרוקוסמוס אנושי, קרובה די הצורך כדי שהאציל הצעיר שהתייתם משני הוריו בילדותו, יוכל ליהנות מאוצרות התרבות שלה. באחוזה הזאת עברו עליו רוב ימיו ובה גם כתב את הגדולות שביצירותיו: כיוון שניהל יומן וכתב בו באדיקות ובאריכות משנת 1847 ועד מותו כמעט, יש בידינו מבחר עצום של פרטי-ביוגרפיה על אודותיו, ויש גם ביוגרפיה מופתית אחת : "טולסטוי" של אנרי טרויה, שגם תורגמה לעברית. לא נעסוק כאן בחייו, מחמת קוצר היריעה. מי שסבור כי ביוגרפיות של סופר מסייעות להבנת היצירה, יעשה עם עצמו חסד אם יקרא את זו של טרויה.

     

    "רומן של טולסטוי איננו יצירת אומנות כי אם פיסת חיים", כתב המשורר מת'יו ארנולד. "לו היקום היה יודע לכתוב בעצמו, ללא עזרה מסופרים, הוא היה כותב כמו טולסטוי", אמר איסאק באבל. "קוראים חוששים מפני טולסטוי", כתבה וירג'יניה וולף, " מפני שאינם יכולים להימלט מאימת המבט שהוא נועץ בגיבורים שלו ובקוראים עצמם". על עוצמתו של המבט הזה מעידים גם מי שהתוודעו לטולסטוי אישית לעת זקנתו: התחושה היתה שהוא בוחן כליות ולב ומבין לאשורו גם את מה שלא נאמר.

     

    ברשותכם, נהפוך את הסדר הכרונולוגי הנכון של יצירותיו הגדולות. "אנה קרנינה" תחילה, ובשבוע הבא – "מלחמה ושלום". שפר גורלנו ומצוי בידינו תרגום חדש למדי של נילי מירסקי, ולמי שלא צלח את יצירתו של טולסטוי הייתי ממליצה להתחיל בספר הזה דווקא. בניגוד ל"מלחמה ושלום", כאן האחיזה בקונקרטי כמעט מושלמת, אם כי הספר ספוג באמונה הבלתי מעורערת של טולסטוי בדבר קדושת החיים. אחרי שמתוודעים לאופן בו הוא שוזר את האמונה הזאת בתוך הביוגרפיות של גיבוריו, אפשר להתמודד גם עם המסות על הפילוסופיה של ההיסטוריה שהן הלוז התיאורטי של "מלחמה ושלום".

     

    אבל כשמתחילים ב"אנה קרנינה", כדאי לזכור ששני הספרים קשורים זה לזה: תפיסת ההיסטוריה הלאומית של המחבר הופכת לבסיס רעיוני לדיון בתולדותיהן של משפחות. ההיסטוריה, מלמד אותנו טולסטוי, איננה מגרש המשחקים בו חלומות של מנהיגים ומצביאים קורמים עור וגידים, אלא אוסף עצום, בלתי נתפס כמעט, של הכרעות אנושיות זעירות שמרכיבות את התמונה הגדולה: בכל אחד מן הצמתים הצדיים בהם נדרשת הכרעה, יש לבני אדם היכולת לבחור באופציה היותר-מוסרית, אלא שלא תמיד הם משכילים לעשות כן.

     

    הכל נשאר במשפחה

     

    ומה עושות משפחות? האם באמת כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו ורק פניה של האומללות שונים? כדי לבדוק את טיבה של הפתיחה המפורסמת ביותר בתולדות הרומן המודרני, טולסטוי עוקב אחרי חייהן של שלוש משפחות שמשתרגות זו בזו ומפרק לגורמים זעירים את התודעות של גיבוריהן.

     

    הנה סטיווה אובלונסקי: לעולם איננו יכולים לייחס לו רוע טהור, על אף שהוא בזבזן כרוני, מזניח את משפחתו, בוגד ברעייתו דולי, שואב את טעם החיים מתענוגותיהם ומתמכר לתענוגות עד שאינו יכול עוד להיפרד מהם לטובת חיים ראויים יותר. הרוע, אומר לנו טולסטוי, בדיוק כמו הטוב, איננו קטגוריה אבסולוטית וחד משמעית המודבקת לנפשו של גיבור, כי אם תוצאה מתבקשת של הכרעות קטנטנות ומצטברות.

     

    אלא שאפשר להכריע אחרת. וכך עושה דולי, אחד משני המצפנים המוסריים של הספר. גם היא בוחרת, בחירה של אחריות ושל תמיכה מתמדת בסביבה שלה. בחירה של קדושים, אולי, אבל – וכאן מותר לנו להתווכח עם טולסטוי עד שיעלה עשן, כי הוא מאמין בתוקף שגם חיי קדושה הם ממידת אנוש.

     

    ואנה, אחותו של סטיווה, במה היא מאמינה? לאנה יש חיים שלכאורה לא חסר בהם דבר. נוחות כלכלית, מעמד חברתי איתן, ילד מתוק ששמו סריוז'ה, בעל נאמן ומסור ומשעמם להחריד בנוקשותו הבירוקרטית. אנה היא קורבן של קריאה מתמשכת ברומנים רומנטיים שמשכנעים אותה כי משמעות החיים טמונה באהבה, לא באחריות. אי לכך היא בוחרת להתאהב באלכסי ורונסקי ולבעוט בכדור השלג שיתגלגל מטה מטה במורד המוסרי של חייה, עד לרגע בו תשליך את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת.

     

    אהבה או החיים?

     

    דורות של קוראות – ואני הייתי ביניהן, כשקראתי לראשונה את "אנה קרנינה" - סברו כי הספר הוא גדול הרומנים הרומנטיים שנכתבו מעולם, וכך אירע שדמעות-שווא הוזלו לרוב ואינספור קופסאות של טישו ירדו לטמיון מתוך טעות גמורה. "אנה קרנינה" הוא ההיפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל שעמום, כלוז של חיי הרגש, כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עויינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי, ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי.

     

    המצפן המוסרי השני של סיפור הוא קונסטנטין לוין, אליו אנחנו מתוודעים כשהוא מחזר אחרי קיטי, אחותה של דולי אובלונסקי. זו חושבת תחילה שהיא מאוהבת בורונסקי, אבל בניגוד לאנה היא מצליחה להתבונן בו נכוחה ולראות בו את הנבל קל הדעת שלא יצלח לחיים של הרמוניה משותפת. היא בוחרת בנאמנות וביציבות של לוין, והסיפור של שניהם, המתמקד בחיזור, בנישואין, בתחילתם של חיי משפחה רגילים בתכלית – הוא הסיפור בו טולסטוי מגלה את דעתו, כי מעל ומעבר לכל מודל רומנטי ניצבת האהבה האמיתית, זו שמושגת בזכות קשרי משפחה אינטימיים, והיא-היא שמבטיחה לנו אפשרות של אושר.

     

    האפשרות אינה ברורה מאליה. גם בה צריך לבחור, וכך עושה לוין: בינו לבינו הוא טרוד בתהייה פילוסופית עמוקה על ערכם של החיים לאור נוכחותו המתמדת של המוות. רק כאשר לוין מגיע למסקנה שהשיטות הפילוסופיות השונות שהוא בוחן לא יסייעו במאומה לפתרון, רק כאשר הוא מבין כי השאלה היא בעצם תיאולוגית, ואז הוא בוחר בחיים – רק אז סוגר טולסטוי את סיפור המעשה שלו. הוא לא מניח לקוראיו לדמם למוות על פסי הרכבת כמו אנה. הוא מלמד אותם מהי חשיבותה של מסירות למארג הפרטים הקטנים של חיינו, לשמיכת הטלאים של רגעים קטנים שאנו אנוסים לתפור לעצמנו אם ברצותנו לחוות אושר, כי גם הוא – כמו האמת, כמו ההיסטוריה – מצוי אך ורק בפרטים.

     

    בשבוע הבא: "מלחמה ושלום", היסטוריה ומחוייבות חברתית – ומעט על הקשר בין טולסטוי ומהטמה גנדי, והאם גאונותו של סופר יכולה גם להניע את גלגלי ההיסטוריה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טולסטוי. בוחן כליות ולב
    אנה קרנינה. האושר נמצא בפרטים הקטנים
    7 לילות
    מומלצים