יש אהבה באוויר

"אייר" הפכו לממתק נחשק בחוגי האלקטרוניקה הצרפתית בסוף 1995. הם נולדו וגדלו בוורסאיי, ונפגשו בפאריז באמצעות ידיד משותף שעונה לשם אלכס גופר. בינואר 1998 הופיע אלבום הבכורה שלהם שהפך אותם לנסיכי הסצינה המקומית בצרפת – בין דימיטרי פרום פאריס לבין קיד לוקו – והיה להצלחה מסחררת בעולם הרחב.

ההמשך היה קצת פחות מרתק והיה נראה שהצרפתים המבטיחים קיבלו תחת שמן ופרצוף של פקידי אלקטרוניקה עם יד קלה על הקונסולה, ומעכשיו פעם בשנה, בקצה החורף (תמיד הם מוציאים את האלבומים שלהם בפברואר-מרץ) יגיע מהם דיסק שינסה להמציא את האמביאנט-טריפ הופ חדש, עם ריח של קממבר וטעם של פלסטיק.

פחות משנה חלפה מאז נחתה על ראשנו פצצת השיעמום הקודמת: City Reading (True Storie Western), שיתוף פעולה עם הסופר האיטלקי אלסנדרו בריקו ("משי") והעתיד של הצמד הצרפתי נראה היה מעונן ומעפן מאי פעם. אודה על האמת: לא היו לי ציפיות מהם כבר אחרי האלבום המתיש והעלק-אפלולי (ויסלח לי ידידי אייל פרידמן, איש "הקצה" בגלגלצ, שאוהב אותו כל כך) "10,000 Hz Legend" והאכזבה עוד העמיקה כשהיומרנות הולידה גם אוסף רמיקסים מיותר Everybody Hertz – שהדבר הכי טוב בו היה שמו המתחכם (על חשבון להיט הענקים של REM מ-1992).

אבל ניקולה גודין וז'אן-בנו דאנקל הפתיעו. האלבום החדש שלהם ממוטט בהאזנה ראשונה כל משפט ציני שחשבתי עליו קודם. בהאזנה שניה הוא מעלה חיוך של סימפטיה על הפנים ורצון למזוג כוסית. בהאזנה שלישית התחשק לי כבר להיות חבר שלהם.

קצר ומסודר 

Talkie Walkie הוא אלבום שפועל לפי החוקים הישנים של עריכת תקליטים. הוא קצר, מסודר וכולל בדיוק 10 קטעים (במהדורה היפנית הוסיפו, כרגיל, בונוסים – אבל אנחנו לא נזכה לשמוע אותם). זה נפתח עם Venus שמשמש כשער פתיחה ליצירה כולה, ממשיך בסינגל Cherry Blossom Girl ברצועה השניה ונחתם בשיר אחרון אדיר, Alone In kyoto, שגם שובץ בפסקול הסרט "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה – שיר פרידה עגמומי, קטע סיום מושלם, עם עיטורי פסנתר על רקע סטרינגס אווריריים וקולות חלומיים.

אין כאן קטעים מיותרים, אין מעברים מופרכים ו/או מוקצנים. יש כתיבת שירים מופתית, הפקה מוקפדת (אך לא נוצצת ורהבתנית מדי) ושפע של מחוות מוזיקליות לגיבורי מקלדת שהשפיעו על הצמד הצרפתי, החל מאיסאו טומיטה היפני (Universel Traveler, קטע מספר 4, הוא הצדעה ל-Snowflakes Are Dancing) , דרך ואנגליס היווני ועד ז'אן-מישל ז'אר הצרפתי (הטו אוזן, למשל, ל-Alpha Beta Gaga  – הקטע השמיני). בנוסף, קטע מספר 5 נושא את השם "מייק מילס" (הבאסיסט של REM, ש"אייר" הגדירו כ"להקת הרוק הטובה ביותר בעולם").

המקטרגים עלולים לראות באלבום הזה מעין סופרמרקט של סגנונות והשפעות. אבל אני מצד הסנגוריה ובא מאהבה. זה אלבום שמשתדל לנסח מחדש את חוקי האלקטרוניקה הרכה, החלומית, של המאה ה-21, שמצליח לנווט את דרכו בשבילים מעניינים ולחמוק מקיטש מצד אחד, וממונוטוניות – מצד שני.