מרתון בני-יורק ואיכות הסביבה
מה הקשר בין מרתון ספורטיבי, לזיהום הסביבתי של ניו-יורק, אחת הערים המלוכלכות בעולם? כוסות ובקבוקי פלסטיק, שקיות האוכל, הרעש, פקקי התנועה, פחיות המשקה והכרוזים שחולקו בכל פינה הם רק חלק מהתשובה
מרתון בניו יורק ואיכות סביבה? האין מושגים אלה מייצגים עולמות מנוגדים? 35,000 רצים המשביתים למשך שעות ארוכות "כרך ללא הפסקה" בן 6 מיליון תושבים, ביום ראשון ה-2 לנובמבר 2003, כאשר למעלה מ- 2 מיליון צופים עומדים על רגליהם במשך שעות, מעודדים במחיאות כפיים, בתופים, בסירים, במצלתיים, בדגלים ובשאגות מחרישות אוזניים. ובנוסף עליהם 224 מיליון צופי טלוויזיה ב-125 ארצות, רובם בשידור חי.
המסורת הניו יורקית החלה בשנת 1970 כאשר 127 רצים פתחו בריצת ה- 42 ק"מ ו-195 מטרים, ורק 55 רצים סיימו אותה. את המרתון השנה פתחנו בריצה 35,000 רצים ורצות, וסיימנו 34,606. 10,000 המשתתפים הזרים ו-25,000 האמריקאים נבחרו מתוך 75,000 פונים שנרשמו להגרלה לפי מכסות למדינות, ולפי קבוצות מיון שונות ומשונות. כי מרתון ניו יורק אינו עוד סתם עוד מרתון.
כמה מילות הקדמה: פרט לתל אביב שלנו ניו יורק היא הכרך המלוכלך ביותר שאני מכיר. הניו יורקים אמורים להפריד אשפתם לרכיבים בני מיחזור: נייר וקרטון, מכלי פלסטיק, מכלי זכוכית לצבעם, שקיות ושאר אריזות הפלסטיק וכו'; כל זאת לבד מפסולת בניין ושיפוצים הנצברת במקרה הטוב במכולות פתוחות, ובמקרה הגרוע – פשוט על המדרכה. המתבונן בשקי האשפה בשולי המדרכות מתרשם רע מאוד מהצלחת ההפרדה במקור. אנו שמנו פעמינו לשדרה ה- 11 בה מוקם מרכז התערוכות אשר אירח במשך שלושה ימים את "יריד המרתון".
בדוכני החברות המסחריות מכרו וחילקו הכל: מפאואר ג'ל, ופאואר בר החיוניים לספורטאים העומדים במאמץ ממושך, דרך ביגוד ספורט, אביזרים, חטיפים, ופירות, ותוספי מזון ומשקה. הרבה עטיפות, המון שקיות, וקופסאות מילאו את ידי הספורטאים שיצאו את אולמות היריד ותרמו, ללא ספק, תרומה נכבדה לזרם האשפה שרק העשיר את מחלקת התברואה של הכרך הסואן.
ריח חריף של גללי סוסים
בשעה 8 בבוקרו של יום שבת (יום קודם למרוץ עצמו) התכנסו כ 10,000 ממשתתפי המרתון בגני ארמון האומות המאוחדות לעצרת קצרה של ברכות ונאומים קודם למתן אות הזינוק למרוץ "חימום" הנקרא בשם מרוץ ידידות בינלאומי בן כ- 6 מייל שהחל בשדרה הראשונה, ובמהלכו נתקלנו הרצים בין השאר בריח החריף של גללי הסוסים החונים שם כבר עשרות רבות של שנים על כרכרותיהם וסייסיהם – כיאה לקבלת הפנים בחזית המפורסמים שבמלונות מנהטן.
בנקודת הסיום, שהיתה זהה לסיום המרתון עצמו למחרתו, המתינו עשרות טריילרים ענקיים עמוסים מכל טוב הארץ: שקיות פוליפרופילן קשיח שהכילו כל מה שספורטאי זקוק אחרי, ולפני: משקה איזוטוני המכיל % 7 מינרלים וסוכרים כפיצוי למה שהגוף מאבד בשעת מאמץ עילאי; בייגל עשיר, בננה בשלה מלאה באשלגן זמין, תפוח, חטיפים, ומעדן חלב להשלמת החלבון שאבד... .
במוצאי שבת התקיימה הגדולה שבחגיגות הקולינריות במסעדת "הטברנה הירוקה" ובאוהל ענק שהוצמד אליה, ואשר הכיל מעל ל 2,000 סועדים בו זמנית: סעודת פסטה מסורתית זומנה לכל רץ בזמן אחר: היא החלה בשעה 14 והסתיימה אחרי השעה 22. במשך אותן שעות הואבסו הספורטאים, ובני לויתם ב 2 טונות פסטה, ב ½ 1 טון סלט חסה; לגמו מים מינרלים מכעשרים אלף בקבוקי פלסטיק – כמובן, עם פיקדון חובה של 5 סנט; חיסלו 13,000 פחיות (אלומיניום) של בירה נטולת אלכוהול, והרבה הרבה גלידה.
לקראת הזינוק, שעת ה"שין", נראים היו שטחי ההערכות כשדה קרב נטוש: מאות רבות של סוושרים ופריטי לבוש, שמיכות, אריזות התגוללו להם על המדשאות, בינות לאלפי מכלי משקה ריקים, מקושטים בעטיפות חטיפים, ובשיירי בייגל ואיספלנית. הכל נאסף, רוכז ומוין בידי מאות רבות של מתנדבים, חלק מצבא של 12,000 מתנדבים שהופעלו לאורך היום: הפסולת נותבה לאפיקי הסילוק, וחפצי הערך נארזו מוספרו ונשלחו למשמורת למשך 3 השבועות שלאחר המרוץ. מה שלא נדרש נמסר כתרומה למוסדות צדקה.
שדה כותנה של זבל
כבר בדרומה של שכונת ברוקלין ניצבו כמה אזרחיות מסורות עם גלילי נייר מגבת כאשר הן תולשות דף אחר דף ותוחבות לידיהם המיוזעות של הרצים. מכאן נראה המסלול לאורך מאות מטרים כשדה כותנה בשיא הפריחה, כשהוא זרוע פתיתי נייר לבנים ומכווצים.
רק הרצים הקינייתים קלי הרגליים, שהיו ראשונים, הצליחו לעבור את תחנות השתייה ללא עצירה. האלפים בעקבותיהם כבר נאלצו לעצור בשל ה"פקק" שיצרו קודמיהם. במרתון ניו יורק קיים משטר מים ידידותי לסביבה: אין מחלקים מים בבקבוקי פלסטיק או בכוסות פלסטיק אלא בכוסות נייר.
את הכוס המשומשת משליך הרץ לכביש, והבא אחריו דורך עליה וכך היא הופכת לחלק מעיסה אורגנית שתאסף לאחר תום המרוץ על-ידי מכונות טיאוט רחובות. הסטטיסטיקה של המרתון מלמדת כי לאורך המסלול חולקו 1,610,000 כוסות מים ועוד 309,000 כוסות משקה איזוטוני, גם הן מנייר. כך חסכו המארגנים ונותני החסות הן את סכומי הפיקדון החלים על המכלים, והן את הטרחה שבאיסופם המסודר.
כמתכנן אורבני נהניתי ביותר מהתבוננות בקהל הרבבות שצפו במרוץ מהמדרכות: המסלול תוכנן בקפידה כך שיעבור את 5 הרבעים השונים כל כך זה מזה: בבינוי, בצפיפות, בשימושי הקרקע וכמובן באוכלוסייה. ברובע הארלם המפורסם, שהיה עד לאחרונה מחוץ לתחום לכל שומר נפשו, ניתן היה להבחין באותות של שיקום חברתי, ובניצנים של "מתיחת פנים" אורבנית. חוויה מיוחדת ליוותה את הכניסה לסנטרל פארק – הריצה בפארק רחב הידיים משכיחה את שאון הכרך הסואן, ואת העובדה כי הוא ממוקם ממש לרגלי הגבוהים שבגורדי השחקים של רובע מנהטן. חשבתי לעצמי שעם פארק שכזה כל עיר יכולה לגדל ולטפח רצי מרתון מקרב תושביה.
רק זמן רב לאחר סיום המרוץ, בשטחי המפגש עם בני המשפחה, כאשר האזור סגור ומסומן גם הוא לפי צבעי מספרי החזה ואותיות שם המשפחה, מתחיל מסע הייסורים של החזרה למלון. רק אז יכולנו, אנו הרצים, לחוש מה עוללנו לתושבי הכרך ולתחבורה הציבורית בכל אותו היום! היום כבר נטה לערוב, והאוטובוסים נעו-עמדו בפקקי התנועה האין סופיים.
