ככה הם עושים את זה

לפני שמרוצי ה-WRC יוצאים לדרך, כל אחד ואחד מהמרוצים, חייבת האליפות לעבור סדרה של הכנות. ראשית, פדרציית הספורט המוטורי, FIA בשבילכם, מאשרת את כל המסלולים שמציעה מארגנת האליפות - ובמקרה של 2004 מדובר בלא פחות מ-16 אירועים.

לפני מועד התחרות, כל אחת ואחת מהן, יש שלושה ימי הכרות עם המסלול, הן לקבוצות, הן לנהגים; באותם ימים עוברים נהג ונווט על-פני המסלול מספר פעמים עם מכונית כביש "רגילה", בעלת שינויים בטיחותיים בלבד. הנהג לומד להכיר את הדרך, הנווט לומד להכיר את הסלעים שלצד הדרך. עכשיו מגיע יום אחד של בדיקות טכניות, כדי לוודא שכולם עומדים בתקנות ואף אחד לא מחביא מנוע נוסף בתא המטען. אחר כך באים עוד שלושה ימי עבודה משעממים - המרוץ עצמו.

איך ולמה

כאמור, האירוע נערך במשך שלושה ימים בדרך כלל, כשכל יום נקרא Leg. בכל יום יש לא מעט Special Stages, כלומר קטעים מיוחדים. אלה הם חלקי שביל או כביש שנסגרו לקהל, ועל פניהם דוהרים במרחק מדוד אחד מהשני הנהגים הכי מהירים בעולם, במכוניות הכי מטורפות שיש. בסך הכל מקובל ליצור בין 20 ל-25 קטעים במרוץ כולו.

הקטעים המיוחדים במרוץ ראלי יכולים להיות קצרים במיוחד, באורך של חמישה ק"מ לכל היותר, או ארוכים במיוחד - עד 60 ק"מ. סך כל הקטעים המיוחדים בראלי עומד על קרוב ל-1,000 ק"מ במקרה הקצר, ועד 1,500 ק"מ במקרה הארוך במיוחד. בין הקטעים מחברים אגב כבישים ציבוריים, בהם חייבים הנהגים לנהוג במהירות החוקית המותרת.

אם עוד לא הבנתם, אז המכוניות לא מתחרות אחת נגד השנייה על המסלול עצמו. כל אחת מוזנקת לחוד, בפער של דקה או שתיים מחברתה - תלוי בסוג המסלול. כשמכונית מזנקת לקטע מיוחד, הסטופר מתחיל לתקתק. הנהג נוהג מהר ככל שניתן, ואילו הנווט לצדו -  המצויד במה שנקרא Pace notes, או בתרגום חופשי: ספרון קטן שמלמד איך נראה המסלול, ברזולוציה שמאפשרת לזהות גרגירי חול על רגבי עפר - מדבר כל הזמן ומנסה להכין את הנהג למה שעומד לקרות, כדי שהמהירות תהיה גבוהה עד כמה שניתן.

הוא עושה זאת לא רק בהתאם לתנאי השביל-כביש שהוא מזהה בספרון הקטן, אלא שומר גם על מקצב דיווח המתאים למהירות, כדי לשמור את הנהג בקצב המתאים. למשל: "ימינה 90. קפיצה בינונית. בוץ חלק. גשר צר. אופס. לא נורא, נשאיר כאן את האוטו, נתפוס טרמפ עם אחד הצופים".

ומה עוד?

סך הזמנים שקובע כל נהג בכל הקטעים המיוחדים יחד, קובע את מקומו בסיום המרוץ. הנהג עם הזמן המצטבר הקצר ביותר הוא המנצח. באופן טבעי, זה שסיים אחרון הוא זה שלא הבין כבר לפני שנים שטוב יעשה אם יוותר כליל על ההובי הזה, ויעבור לראיית חשבון. מצד שני, הוא יכול להיות גם אלוף העולם, שנהג את כל היום האחרון על שלושה גלגלים בלבד...

במרוץ עצמו משתתפות כמה עשרות מכוניות, עד 100 במקרים מסוימים. לא כולן שייכות ל-WRC , שהיא הקטגוריה הבכירה, המהירה, העשירה והמעניינת ביותר: יש גם משתתפים השייכים לאליפות "צעירים", עם מכוניות קטנות יותר וחזקות פחות, או מכוניות כביש שעברו הסבה מינימלית לצורך השתתפות במרוצים. למעשה, הן דומות יותר מכל לסובארו אימפרזה זקורת הכנף שחלפה על פניכם אתמול. יותר נכון, זו שפעם היה לה ספוילר, לפני שתלשו אותו אנשים רעים, ונעלמו במהירות.

הניקוד? כמו בפורמולה 1. מי שסיים עם הזמן המצטבר הקצר ביותר זוכה ב-10 נקודות. המקום השני זוכה בשמונה בלבד, השלישי בשש, רביעי בחמש, וכך הלאה עד נקודה אחת למקום השמיני. זה עבור כל נהג; סך הניקוד של כל קבוצה מורכב מסך הנקודות שהשיגו שני נהגי הקבוצה (או שתי המכוניות לצורך העניין) בסיום הראלי.

"חניך תורן..."

ויש עוד קצת בעיות, כדי להפוך את העסק למסובך עוד יותר. למשל, יש מערכת מסובכת של עמידה בזמנים, מעבר לאלה שקובעים הנהגים במהלך הקטעים המיוחדים. נתחיל בזה שבכל בוקר, לפני הזינוק, מותר לקבוצות לטפל במכוניות - אלה ששהו במהלך הלילה "בהסגר", או Park ferme - במשך 20 דקות לטובת תדלוק והחלפת צמיגים. במהלך היום אגב יהיו להם עוד שתיים או שלוש הפסקות לצורך טיפול, ובסוף היום יכולים המכונאים להתענג על 45 דקות תמימות. מי שחורג מהזמן, נענש בתוספת "זמן עונשין", ועד פסילה מלאה מהאירוע.

בין קטע לקטע יש בדרך כלל אפשרות לטפל במכונית המעונה במשך 20 דקות לכל היותר. חוץ מזה - אתם חייבים לשמוע את זה - איחור להגיע לזינוק בזמן, או אפילו הקדמה, גוררים עונש של 10 שניות המתווספות לזמן המצטבר על כל דקה של איחור. וזה כואב. מכוניות יכולות אפילו להיפסל לחלוטין מהשתתפות עקב איחורים גדולים יותר. בקיצור, משפט המפתח הוא "חניך תורן, תן זמנים".

הכתבה פורסמה במקור במגזין בלייזר