איפה הדובדבן?

"האודישן הגדול", ערוץ 3, 21:15

מזמן, יתכן שמעולם, לא ביזבזו הכבלים את זמנכם, דמי המנוי שלכם והכי גרוע – את שיירי הערב שלי – על משהו כל כך מיותר. זו איננה תוכנית טלוויזיה, זו תוכנית שיווקית. וזה לא נגמר עד שהגברת מיכל ינאי תגיד בפעם השמינית "אני שונאת אודישנים".

מה הסיפור? הטלנובלה החדשה של הכבלים, "חרטבונה" (או שמא "מיכאלה"), עומדת להתחיל להצטלם (או שמא "לעלות על פס הייצור"). כאילו לא נסבול מספיק שערי עיתונים עם ג'עג'ועי הסיליקון של כל שחקנית משנה בתפקיד אחותו החורגת של בתו המאומצת, הוחלט בכבלים להרכיב על גבה השעיר של הטלנובלה גם תוכנית מציאות בשתי אגורות. הקונספט: באודישנים פתוחים (שישגעו את המדינה, כמובן. היום לשגע את המדינה זה מינימום) ייבחר אזרח פשוט שישוגר מיד למסלול כוכב נולד, מהבהב ונופל בתפקידון משנה בטלנובלה.

תהיו בטוחים שהאודישנים שיגעו את המדינה. אלפי אנשים שפיסגת שאיפותיהם העמומות היא להצטלם עם סופי צדקה בעמוד פנימי של "פנאי פלוס" במסיבת יובל ה-75 שנה לתוכניתו של גיא פינס נהרו לאודישנים כדי לנסות לדקלם חצץ פיקנטי גרוס מתוך יצירת המופת הקודמת "משחק החיים".

ושוב המראות המוכרים. ושוב התורים האינסופיים בדרך לאודישן. כמה אלפי אומללים בדרכם לשום מקום, כולם הופכים למספרים, לסטטיסטיקה, עבור מטרות השיווק הנוכחיות של "הוט".

אפילו כתוכנית אודישנים, סבלה "האודישן הגדול" מרוח מדברית יבשה; העריכה מקוטעת, חסרת מבנה ברור, והמתמודדים מעולם לא הוצגו בפנינו בצורה מסודרת. שום הזדהות או מתח לא נבנו. על טיפה אירוניה ומודעות עצמית בנוסח צביקה הדר והאודישנים ל"כוכב נולד" תדברו עם פרקליטת המדינה. הרגע המענג היחיד היה כשאחת המתמודדות, שרה, נתנה את המונולוג הדרמטי של חייה ("אחי באיכילוב אחרי שניסה להתאבד!"), שיכנעה את השופטים שהיא לא משחקת, ושיחקה אותה בגדול. מעבר לזה, "האודישן הגדול" היה כזה – כזה – קטן. האם לזה מתכוונים ב"הוט" כשמבטיחים לנו בפרומו את "הקצפת. הדובדבן. הדובדבן על הקצפת"? כי מה שאני טעמתי היה יותר כמו האשל. המלפפון החמוץ. המלפפון החמוץ על האשל.

"עלי ג'י באמריקה", וויי.טי.וי, 22:45

בויאקשה. עלי ג'י, בואו נודה, די מיצה את הגימיק, אבל הגימיק, במקרה שלו, חזק כל כך, עד שגם אחרי שנמאס, מתחשק להמשיך לצפות בו.

"עלי ג'י באמריקה" הוא שיחזור מסוים של תוכניתו הזה-מכבר-קלאסית של הסאטיריקן סשה ברון-כהן בבריטניה. כהן גילם שם כמה דמויות – המרכזית שבהן היתה עלי ג'י, והמשנית זו של כתב הטלוויזיה הקזחסטנית בוראט. זרותן של שתי הדמויות איפשרה להן להיות ישירות וחסרות גבולות וטאקט. באנגליה זה עבד טוב, שכן האנגלים מסוגלים לשתף פעולה עם בדיחה טובה וסרת-טעם גם במקרה שלא ציפו לה. האמריקאים, מאידך, נוקשים כגופות בכל הקשור להפרה אפשרית של כללי הסדר החברתי. לא משנה כמה פוגעני, מעליב, גס או וולגרי יהיה מולם ברון-כהן, האמריקאים האלה ימשיכו בשיחה, או בארוחה, כאילו לא שמעו מה נאמר.

המופע של עלי ג'י עוסק בהגחכת אנשים ונורמות ובקילוף המעטה הדקיק המכסה על דעותיהם האמיתיות. תוך כדי, הוא מפיל אתכם לריצפה. כשבוראט נפגש (לפני כמה פרקים) עם יועצת נישואין אמריקאית, הוא מבקש להכיר אשה שתהיה "צרה כמו פי טבעת של גבר". היועצת אפילו לא ממצמצת, ושואלת לתחביביו. "אני אוהב לירות בכלב", הוא משיב. היועצת דוממת.

אמריקה, ללא ספק, עדיין לא בשלה לעלי ג'י. זה מה שהופך גם את הסיבוב האמריקאי שלו למעדן מקטגוריית הלא-ייאמן. ג'ינקוויז.