שתף קטע נבחר

שמורת טבע: מובלעת יהודית-ספרדית במרוקו

בעיר מלייה חיה קהילה יהודית מרתקת ששומרת על צביונה הצפון-אפריקני ומנהגיה כבר 150 שנה. נח קליגר ביקר בעיר תיירותית ויפה ללא מע"מ, ומצא בה מסעדות כשרות, שישה בתי כנסת וסניף של 'בני עקיבא'

מלייה (Melilla), אחת משתי המובלעות הספרדיות על אדמת מרוקו, שייכת לספרד כבר 500 שנה אך אינה יכולה - וכפי הנראה גם אינה רוצה - להסתיר את האופי והחזות הצפון-אפריקניים שלה. במובנים רבים העיר הזאת, לרגלי הרי הריף, היא שמורת טבע אירופאית בתוך צפון-אפריקה ועל כך גאים גם תושביה וגם פרנסי מדריד הבירה.

 

ובתוך אותה שמורת טבע נמצאת עוד שמורה. קטנה אמנם אך תוססת מאוד. הקהילה היהודית. זוהי, ללא ספק, אחת הקהילות המעניינות, המיוחדות והמרתקות בתבל. קהילה ששמרה במשך יותר מ-150 שנה על ייחודה ומקומה בחברה, על המנהגים והתרבות ועל יהדותה המוחלטת.

 

על אף העובדה שהצטמצמה והלכה בעשורים האחרונים (בשנות ה-60 וה-70 חיו במלייה כ-6,000 יהודים) עקב עזיבתם של רבים - מי לישראל ומי ללימודים במלגה הקרובה או למדריד וברצלונה - דאגה ודואגת הקהילה לקיום כל המסגרות הנחוצות לחבריה.

 

לרשות כאלף היהודים החיים היום במלייה (אגב, מספר זה נשמר בעשור האחרון) עומדים שישה בתי-כנסת ("בכולם יש מניין", אומר בגאווה סעדיה אשרף, מנהל בית-הספר), שלושה רבנים, חזנים, שוחט, מוהל ומורים. גם מסעדות כשרות יש בעיר, הנמצאת בשטחה של מדינה ערבית.

 

מתגוננים מפני פלישה

 

במסגרת הקהילה פועלים שני בתי-ספר, האחד לגילאי 3 עד 13 ואחד לתלמידים עד לבגרות. בקהילה פועלת גם תנועת נוער - בני עקיבא שמה - שבה מאורגנים כ-120 צעירים עד גיל 15. משום מה אין שיעורי עברית, למרות שרבים מהמדריכים הצעירים עמם שוחחתי אינם פוסלים האפשרות של עלייה. גם פרנסי הקהילה וגם הצעירים הדגישו, כי אין לקהילה כל בעיה של נישואי תערובת, למרות המגע התמידי עם הסביבה.

 

אף שהנושא לא קרוב אליהם באופן אישי, יהודי מלייה מגלים עניין רב בנושא השואה. קבוצת צעירים אף עומדת להשתתף ב'מצעד החיים', הנערך מדי חודש אפריל באתרי ההנצחה באושוויץ. סלומון אזולאי, מהפעילים למען ישראל והיהדות היותר מסורים והיעילים בין יהודי מרוקו, כבר פתח בהכנות כדי לצרף קבוצה ממלייה למשלחת הצעירים ממרוקו שאותה הוא מארגן בימים אלה.

 

מאז קיימת הקהילה היהודית במלייה - למען האמת היו בה יהודים בודדים כבר לפני כ-500 שנה, בימי גירוש ספרד, אך לא כקהילה מאורגנת - אנשיה מעורים היטב בכל הנעשה בעיר, לרבות בשלטון המקומי.

 

אחד מנשיאי הקהילה היותר בולטים, ימין בנארוש, היה בשנות ה-20 סגן ראש העיר והיום יש כיכר על שמו. בנארוש היה גם נדבן גדול בכל התחומים, ובין השאר מימן את הקמתו של בית-הכנסת 'אור זרוע', שהוא לא רק בית-הכנסת המרכזי של העיר, אלא גם אחד היפים בעולם.

 

בית-הכנסת, שתוכנן על-ידי אחד האדריכלים הגדולים של התקופה, אנריקה נייטו, מהווה עד היום את אחת האטרקציות של מלייה. כל אנשי הקהילה גאים בבנין הניצב באחד הרחובות היותר יוקרתיים של העיר.

 

מלייה הספרדית, בה תמצאו לצד שכונות בסגנון המאורי-ערבי הקלאסי על רחובותיו הצרים והמפותלים, החומות והמבצרים העתיקים, גם עשרות בניינים בסגנון ה'אר-דקו', מתגוננת כמובן בפני פלישה של השכנים ממרוקו.

 

אין צורך לומר כי במלייה תמצאו בתי מלון טובים עם נוף יפהפה, מסעדות טובות וזולות וכמובן הרבה חנויות, כי העיר היא איזור של סחר חופשי ואין בה מע"מ. על כן ספרדים, כמו גם תיירים מרחבי אירופה, מגיעים כדי לרכוש בה מציאות, המצדיקות כנראה את מחיר הטיסה.

 

כולם רוצים את המובלעות

 

ברור שאחת השאלות הראשונות שהצגתי לכל אנשי שיחי במלייה, יהודים ולא יהודים, היתה לגבי האפשרות שהעיר תוחזר באחד הימים לשלטונה של רבאט. כתוצאה ממתן העצמאות למרוקו בשנת 1956 (עד אז היא היתה שטח חסות של צרפת) החזירה ספרד גם היא את השטחים שבהם שלטה במשך מאות שנים, לרבות הערים טאנג'יר וטטואן ורצועת החוף של הרי הריף. רק את מלייה וסאווטה השאירה לעצמה.

 

היות וגיברלטר הסמוכה, שהיא עדיין בשליטת הבריטים, שואפת גם היא לעצמאות מלאה, קושרים את העצמאות הזו, כאשר תינתן, גם במובלעות הספרדיות בתוך מרוקו. אלא שכל אנשי שיחי במלייה, כמו גם מומחים ספרדים רבים עמם שוחחתי, דחו על הסף את האפשרות הזו.

 

"גיברלטר תהיה עצמאית, אך לא על חשבון הערים שלנו", קבעו, כשהם מתייחסים לעובדה שגם למרוקו וגם לספרד היו פעם שאיפות לגבי בעלות על המדינה הזעירה. וההסבר בפיהם הוא שמרוקו עצמה אינה מעוניינת, בעיקר משום שהיא חוששת מסכסוך מזוין רב-היקף עם אלג'יריה השכנה (מרוקנים רבים אכן סבורים, כי לא יהיה מנוס ממלחמה כזו).

 

במקרה כזה שתי המובלעות הספרדיות, הקרובות לגבול עם אלג'יריה, בהחלט יהוו מכשול וגורם ממתן לשאיפות של האלג'ירים. מה עוד שהמובלעות גם יקצרו את אורך החזית בין שתי המדינות. ואם אמנם לא תהיה מלחמה כזו, הרי ברור לאנשי מלייה בפרט ולמומחים הספרדיים בכלל, כי אירופה כולה מעוניינת במובלעות המהוות בסיסים אירופיים על אדמת אפריקה הצפונית.

 

משה שוקרון, יהודי יוצא מלייה החי בטורמולינוס שבספרד, אמר לי בביטול מוחלט: "עוד לפני שעברתי ממלייה לכאן, לפני כשלושים שנה, דיברו על האפשרות הקרובה כביכול שהמובלעות יוחזרו למרוקו. מאז לא אירע דבר. מדי פעם מישהו אמנם מדבר, אך לא יותר מזה".

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים