מה המסקנות?
"אנחנו נגיע בזמן" מבקש מצד אחד להחזיר את הטרגדיה למשפחה השכולה ולרגש כמתבקש, ומצד שני - להפנות אצבע מאשימה לאנשהוא. רענן שקד סבור שאי אפשר גם וגם
"אנחנו נגיע בזמן", ערוץ 2, 20:45
אין טעם להתנגד. אין טעם לנסות לבלום את הרגש. אין סיבה לחפש מניפולציה, גם אם זו קיימת. "אנחנו נגיע בזמן" היה סרט מרגש בסוגו. אילן רמון הוא סיפור מרגש, אמיתי וקרוב מספיק כדי לנער מעליו, בקלות, את רוב מצבורי הציניות האפשריים.
כן, יש משהו מקומם בקלות שבה ניתן לרתום את הסיפור הזה למטרות רייטינג, יזע ודמעות, אבל הסיפור עצמו פשוט טעון בזה. גם מבלי שתלחצו על בלוטות הרגש – והסרט הזה לא לחץ עליהן הרבה יותר מהמקובל – לפניכם סיפור מדכא, המציב בפנינו איזה מודל נחשק ונשכח של משפחתיות גרעינית ישראלית, אידיליה לא-מצויה, המתרסקת לאלפי רסיסים, ובחלל.
נפתלי גליקסברג עשה סרט טוב ורע. טוב, משום שחילץ את הטרגדיה הזו מהסד הממלכתי-לאומי לשם הועברה אוטומטית, והחזיר אותה למשפחה השכולה ולנו, האנשים, מי שעקבו בדריכות אחר רמון וסיפורו, מי שלקחו ללב ברמה האישית. רע, משום שהסרט הורכב מסגסוגת בעייתית ששילבה תחקיר עיתונאי בעניין המחדל שהיה, או לא, באחריות נאס"א, לבין שיחזור נרגש של האירוע. זהו שילוב לא סביר, בעיקר משום שמסמך מהסוג הזה חייב לבחור: או שאתה יד-לבנים סנטימנטלי, או שאתה עושה עבודה עיתונאית. גליקסברג בחר לא לבחור, לא להחליט האם הוא מעדיף שלא להותיר עין אחת יבשה או לא להותיר אבן אחת לא הפוכה. הוא ביקש גם וגם, וסרטו שיחזר, לפיכך, את מסלולה של ה"קולומביה": לאורך רוב הדרך הסרט המריא, אבל ברגע האחרון התרסק.
דווקא היתה כאן עבודה עיתונאית. הבאת יומנו של רמון היא פיסה חשובה בפאזל ימיו האחרונים. גם שיחות הווידאו האחרונות שקיים עם משפחתו. אלו לבדם טענו את הסרט בתוקף עיתונאי ורגשי. אבל הניסיון לתחקר את מחדל הכנף הפגועה הוא החלק העיתונאי החשוב והמסובך יותר; גליקסברג הביא לכם תחקיר אפוי-למחצה שהניף חצי-אצבע מאשימה ולא הצליח להגיע למסקנות סופיות. בחלקו האחרון של הסרט – החלק המצמרר מכולם – נדמה היה שגליקסברג פשוט הרים ידיים והותיר אותנו ללא סופו של התחקיר העיתונאי, שכמו נשכח או נזנח.
סביר שצופים רבים מצאו עצמם נסערים בסוף הסרט. ברגעים כאלה, קל לשכוח את ההבטחה העיתונאית שלא קוימה ולהודות שהסרט היה, אחרי הכל, מסמך ראוי ובוודאי מרגש. ובכל זאת, אפשר גם בכי קטן על ההחמצה התחקירית?
"שיחה אישית עם רפי רשף", ערוץ 2, 22:10
היו זמנים בהם חשב רפי רשף להיות קובי מידן. חשב שיישב עליו טוב. כולנו חושבים לפעמים להיות קובי מידן. מה רע; לשבת חצי שעה מול מרואיין מזדמן ולומר משהו כמו "אם אני שואל אותך על זיכרון ילדות ראשון", ואז להמהם בהבנה. קטן עלינו.
רשף הוא לא מידן. רובנו לא מידן. אפילו מידן לא תמיד מידן. זו הסיבה שיצאה לרשף סידרת שיחות שנוח להשתמש בהן ככירבולית: סוף היום, אתם מתרווחים על הספה, ברקע מדבר רשף עם, נניח, צביקה הדר על האשה והילדים – זה מתחיל בנקודה שרירותית ונגמר בנקודה שרירותית אחרת – ואתם מנמנמים לכם דרך הקו הישר והמונוטוני הזה בהנאה שלמה.
לא משנה מתי קלטתם משפט או פספסתם שניים – עדיין לא הפסדתם כלום. מרגיע כמו כוס תה צמחים. חלש במידה דומה. לו רק לא היו מגבירים את הווליום בהיסטריה כל פעם שנכנסות הפרסומות הארורות, יכולתם ממש להירדם יופי. חבל.
צריך להגיד:
- לאחראים: אולי ששלי יחימוביץ' לא תראיין את ענבל גבריאלי? נדמה שגבריאלי מפילה עליה כישוף שגורם ליחימוביץ' להתמסר כליל.
- לענבל גבריאלי: מקווה שההערה לעיל לא תיחשב להטרדתך המינית.
- לערוץ 1: בחיי שהדיון בין כוסות המים באולפן "פוליטיקה" הריק היה מרענן יותר ממה שבא אחר כך.
